״את צעירה, את יכולה ללכת״

“הוא היה שלנו קודם”,

משפט קצר שחרוט לי בלב.

כך אמרה לי הדודה שלו, זו שמעולם לא שמעתי עליה ומעולם לא פגשתי, באמירה קצרה שכמו תיאמה ציפיות על מקומי בעולם. ארבע מילים בלבד שביקשו לבטל אותנו, את מי שהיינו יחד, את מי שהוא היה בשבילי, את מי שאני הייתי בשבילו. “הוא היה שלנו קודם״.

היד הזו, שהרחיקה אותי מהקבר בזמן הלוויה. ובאותה שנייה מצאתי את עצמי עומדת במעגל השלישי, רחוקה ממנו.

הבחורה הצעירה, שגם אותה לא פגשתי מעולם, שעמדה ליד הקבר וצרחה “למה לקחת לי אותו?”. כן, גם אני חשבתי באותו הרגע שאולי היה לו קטע רומנטי עם מישהי אחרת. היא נעלמה כלא הייתה.


“את צעירה, את יכולה ללכת”, אמר לי מישהו ביום ההלוויה. הוא כנראה חשב שהוא פוטר אותי מהאבל, מהכאב, מהזיכרונות.

ההורים שלו, שביקשו שאחזיר כל חפץ שהשאיר אצלי, הכל מהכל. סווטצ’רט יחידה, הג’ינס שלו, התיק. כשהחזירו את התיק שלו מהבסיס, הייתה שם גם המחברת הגדולה שנתתי לו מתנה כמה שבועות קודם. הוא חלם להיות סופר, אהב לכתוב ולהתנסות בכתיבה. הוא הספיק לכתוב רק שני עמודים. בכל עמוד שיתף במחשבות וחוויות, מה נעשה ברגילה המתקרבת, צעק עליי להוציא כבר רישיון נהיגה, תיעד התפוצצות מטען על הציר שאיבטח בלילה, וביקש שלא אדאג מההתחממות בשטחים כי “אצלנו לא יקרה כלום!”. גם את המחברת רצו לקחת ממני.

הייתי בת 20 בקושי, היינו יחד קרוב לשנתיים, חיים מיציאה ליציאה, ובין לבין מנפחים את חשבון הטלפון בשיחות לתוך הלילה. אני בבסיס שלי, הוא באימון בצפון, במוצב בלבנון, בקורס מ”כים בדרום, ובבסיס שבו נהרג.


אהבנו, וכשהוא נהרג הזיזו אותי הצידה. הזיזו את מה שהיה בינינו, וקרעו אותו ממני פעם שנייה.

זו הייתה נקודת ההתחלה של חיים חדשים, לא ברורים, עצובים. בעשר אצבעות בניתי חיים חדשים, לצד האבל והגעגוע והכאב. זה לא היה קל. קשה בימים מסויימים, קל בימים אחרים. המון שאלות שאין להן תשובות.  עשר שנים אחר כך, או עשרים, איך אני אמורה לקרוא לו? “החבר שלי?”,  “החבר המת שלי?”, “הבן זוג שלי בתקופת הצבא?״.

ההבדל בינו לבין כל חבר אחר, הוא האין פרידה. הוא לא “אקס” כי לא נפרדנו. לא רצינו להיפרד. היינו בתקופה הכי יפה שלנו יחד, בתקופה שהכל הרגיש נכון, ואמיתי, ועמוק, ועם עתיד.


מאז ועד היום, אני מרגישה שאף אחד לא יודע כיצד לקבל אותי כחברה שכולה. זה הפך למשהו שלא מדברים עליו, אולי רק לקראת יום הזיכרון. פצע שכולם יודעים שהוא שם, אבל לא יודעים איך להתקרב אליו ואיך לחבק ולהכיל.

אבל מה אתה אומר לחברה שכולה? מה זה אומר בכלל? ולמה שהיא לא תתמקד בעתיד ותפזר את הערפל כמה שיותר מהר?

השנה בחרתי לשים את כל השאלות האלה מאחור ולחבק את מי שאני. חברה שכולה. כזו שזקוקה גם היא לחיבוק, למקום ולנראות. ״השביל הזה מתחיל כאן… יוצא לאור, אל חיים חדשים״.

קרדיט: עידו גרינברג MISMAS

עמותה רשומה  Registered Non-Profit 580320703      |     נייד. Cell: +972-54-266-6393

© 2020 כל הזכויות שמורות לעמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל   |    Proudly created with Wix.com