מחקר על התמודדות עם אובדן בן זוג



אוניברסיטת חיפה החוג לפסיכולוגיה 24 פברואר 2008

‏‏‏

תקציר – מחקר על התמודדות עם אובדן בן זוג

הקדמה: מטרתו של המחקר שלי הייתה להעמיק וללמוד את התגובות של נשים צעירות בעקבות אובדן בן זוג. ברור וידוע לכל כי כל חוויה של אובדן היא חוויה ייחודית ומיוחדת לכל אישה ואיש. מה שעבר ועובר על כל אחת מכן לא בהכרח דומה למה שחוו אחרות. יחד עם זה, המחקר שלי, כפי שמקובל במחקר אקדמי, התמקד בחוויות המשותפות לנשים שאיבדו את בני הזוג שלהן.

חשוב לי להדגיש כי תוצאות המחקר אינן אומרות שיש דרך "נכונה" או "לא נכונה" בהתמודדות עם אובדן. כל אחת מתמודדת בדרכה, ולעתים גם נזקקת לעזרה בדרך המפותלת הזו. יחד עם זה, הידיעה שבסך הכול יש בסיס רחב משותף בחוויות בעקבות האובדן, היא חשובה בפני עצמה – הידיעה כי אתן לא לבד במה שאתן מרגישות.

העבודה התמקדה בהיבטים השונים שבהם משפיע אובדן בן זוג על חייה של בת הזוג שנותרה. ניכר היה לאורך כל העבודה כי האובדן הוא אירוע מזעזע וטראומטי ביותר – המשפיע באופן ניכר על היבטים רבים ושונים בחייה של השכולה. עם זאת, לצד הסבל והפגיעה הקשה באיכות החיים של כולכן, נמצאו עדויות רבות לכך שההתמודדות קשה אך אפשרית. רובכן ככולכן מצאתן דרכים שונות ומגוונות בכדי להוסיף ולחיות עם האובדן – וגם לצמוח בעקבות ההתמודדות עמו.

במחקר השתתפו 85 נשים שאיבדו בן זוג בנסיבות שונות. 42 מכן היו נשואות לבן הזוג או שהוכרו כידועות בציבור שלו, בעוד שעבור 43 בן הזוג היה חבר בקשר רומנטי - חברות שכולות. ל-31 מכן היו ילדים בעת שאיבדתן את בן זוגכן (כלומר, הייתן כבר אימהות). בנוסף לכך, גויסה למחקר גם קבוצת השוואה שהורכבה מ-87 משתתפות שלא איבדו בן זוג, ונמצאות כיום בקשר זוגי משמעותי – חלקן נשואות ואחרות נמצאות בקשר עם בן זוג קבוע.

הממצאים:

1. תחילה נבדקו ההבדלים בתגובות לאובדן בין החברות השכולות לעומת האלמנות. בבדיקות אלו כמעט שלא נמצאו הבדלים בין שתי הקבוצות – ממצא בעל חשיבות רבה המדגיש כי רב המשותף מאשר המבחין באשר לתגובותיהן של נשים צעירות בעקבות אובדן בן זוג.

לא נמצאו הבדלים בין האלמנות לחברות בתגובות המרכזיות לאובדן: באיכות התפקוד היומיומי (בעבודה או בלימודים למשל), במידת הדיכאון והחרדה או הפגיעה בבריאות; במידה בה בן הזוג שמת ממשיך להיות חלק חשוב ומרכזי בחייכן (כלומר הקשר עמו נמשך למרות מותו - במחשבות, בזיכרונות, ברגשות כלפיו ועוד); בעוצמת תחושות היגון והטראומה בעקבות האובדן; ובמידת השינוי העצמי (עד כמה השתניתן בעקבות האובדן).

בסך הכול נמצאו שלושה הבדלים בין האלמנות לחברות: ראשית, החברות תופסות את החברה הישראלית כמעניקה פחות לגיטימציה לאבלן, ממצא הקשור כמובן לחוסר ההכרה הרשמית בקשר (ע"י מוסדות כמו צה"ל).

שנית, נמצא כי האלמנות מרגישות שההשתנות שלהן בעקבות האובדן חיובית יותר מזו של החברות – מה שמצביע על פגיעה בדימוי העצמי עבור החברות הצעירות. שלישית, נמצא כי החברות שואבות יותר תחושת משמעות בחיים כתוצאה מהרגשה שהן יעילות, חושבות ועסוקות בעשייה, ונהנות מעבודה או לימודים. דבר זה מציין קושי של האלמנות לחוות משמעות בחיים בהקשרים הללו.

מעבר לכך, נמצא כי עבור האלמנות יצירת מערכת יחסים זוגית חדשה היא סוגיה מורכבת יותר, הדורשת תהליכים ארוכים יותר.

2. הבדלים מהותיים יותר נמצאו כאשר ערכתי השוואות בין נשים להן היו ילדים בעת האובדן ("האימהות") לבין הנשים שבעת שאיבדו את בן הזוג לא היו אימהות (בקבוצה זו נכללו מרבית החברות השכולות ואיתן האלמנות הצעירות יותר).

עיקרם של ההבדלים שנמצאו בהשוואות אלו היה בתחום היחסים הבין אישיים, ובעיסוק בקשר שנמשך עם בן הזוג שמת: נמצא כי האימהות הפגינו יותר ריחוק והימנעות מקשרים בין אישיים קרובים (כגון עם חברים ובני משפחה), והפגינו יותר רגשות שליליים כלפי בן זוגן שמת (כגון כעס וריחוק כלפיו). בנוסף, האימהות הראו ירידה איטית יותר לאורך הזמן בכמות ובתדירות של מחשבות והיזכרות בבן הזוג.

מלבד זאת, כאשר ניתחתי את החיבורים המתארים את בני הזוג שמתו, מצאתי מספר הבדלים חשובים: השכולות שלא היו אימהות האדירו יותר את בן זוגן שמת (תיארו אותו כדמות יותר חיובית), היו עסוקות יותר ב"חיפוש" אחריו (למשל יותר חלמו עליו, חשו כאילו הוא נוכח ותיארו אותו באופן פלסטי ומוחשי – כאילו הוא עומד מולן), אך גם הפגינו יותר נפרדות כאשר תיארו אותו (כלומר תיאוריהן את בן הזוג נתנו יותר תחושה שהוא היה אדם העומד בפני עצמו, עם רצונות ושאיפות משלו, ולא רק תיאור המפרט כיצד הוא היה ביחסו אליהן – כמה היה אליהן טוב או רע).

האתגרים עמם מתמודדות הנשים שהיו אימהות לילדים בעת האובדן שונים מאשר עבור הנשים הצעירות יותר, חברות או אלמנות, שלא היו אימהות: אבלן של הנשים הצעירות יותר, שלא היו אימהות בעת האובדן, ממוקד הרבה פעמים במחשבות על "מה שיכול היה להיות". לעומת זאת, הנשים שבעת האובדן הן גם אימהות נאלצות להתמודד עם המורכבות הרבה של להיות אימהות לילדים שהתייתמו, במקביל להתמודדות האישית עם אובדן בן הזוג. האבל ממוקד פעמים רבות ב"מה שהיה", ומלווה במצוקת ההתמודדות היומיומית.

ממצאי המחקר מצביעים על הצורך של אנשי מקצוע ושל הממסד להגביר את הרגישות במגע עם נשים צעירות שאיבדו בן זוג ואינן זוכות להכרה, כמו גם לחדד את תשומת הלב לצרכים השונים של הנשים השונות, בהתאם להבדלים שכן נמצאו.

3. בשלב הבא ערכתי השוואות בין קבוצת הנשים שאיבדו בן זוג כולה לבין הנשים שבקבוצת ההשוואה (שלא איבדו בן זוג). השוואות אלה הראו, כצפוי, כי האובדן כרוך בפגיעה בטווח רחב ביותר של תחושות, חוויות ורגשות. לדוגמא:

  1. הנשים בקבוצת ההשוואה דיווחו על יותר משמעות ויותר שביעות רצון בחייהן לעומת הנשים שחוו אובדן – כלומר, עשייה, פעילות, עבודה וקשרים בין אישיים היו משמעותיים יותר עבורן מאשר עבור הנשים שאיבדו בן זוג, והן מרוצות יותר מחייהן באופן כללי.

  2. הן דיווחו על תפקוד יומיומי ובין אישי טוב יותר – בעבודה, בבריאות, בקשרים החברתיים.

  3. החשיבה שלהן על בן הזוג היא נעימה ומרגיעה יותר. לעומתן, העיסוק של הנשים שחוו אובדן בבני הזוג שמתו מאופיין בכאב, בגעגועים, הלם, "חיפוש" אחריו ואי השלמה עם מותו.

מסקנות אלו מעצימות את הידוע לנו בנוגע להשפעות ארוכות הטווח של אובדן בן זוג, החורגות הרבה מעבר להשפעות כלכליות או השפעות קצרות טווח החולפות מאליהן, אם או בלי בעזרת מציאתו של בן זוג חדש.

4. בהמשך העבודה חזרתי אל קבוצת הנשים שאיבדו בן זוג בלבד – וערכתי בדיקות שונות עבור כלל הקבוצה. בדקתי את השתנותן של התגובות לאובדן במשך הזמן; את ההבדלים בין הנשים שאיבדו בן זוג שיצרו זוגיות חדשה לבין אלו שאינן מצויות בזוגיות (בין אם יצרו קשר שהסתיים או שעדיין לא ניסו ליצור קשר חדש).

מצאתי כי רובכן (אך לא כולכן) מדווחות על הקלה באבל לאורך הזמן. המחשבות על האובדן ועל בן הזוג שמת פוחתות, איכות התפקוד עולה, וישנה תחושה של רווחה. עם זאת, זה לא תהליך פשוט כפי שהקלישאות אומרות (כגון "הזמן מרפא את כל הפצעים"..). כולכן יודעות שהאמת הרבה יותר מורכבת. חשוב מה קורה במהלך הזמן, ואנו יודעים שהתהליך מלא עליות ומורדות.

ממצאי המחקר מלמדים בנוסף כי התיאוריות לגבי שלבים באבל כלל אינן מדויקות. נכון יותר להתייחס אל ה"שלבים" (הלם, חיפוש, פירוק וארגון מחודש לפי אחת התיאוריות; הכחשה, כעס, התפקחות, דיכאון והשלמה לפי תיאוריה אחרת) כחוויות המלוות את הנשים שאיבדו בן זוג לאורך תהליך ההתמודדות שלהן עם האובדן, ולא כאל שלבים הבאים זה אחר זה. נראה כי דימוי של "תהליכים ספיראליים" מדויק יותר לתיאור החוויות שעוברות נשים שאיבדו בן זוג – כלומר גלים באים והולכים של כאב וקושי להתמודד.

באופן דומה, נראה לא נכון לדבר במונחים של "שיקום" או "החלמה" בעקבות האובדן, אלא על עיבוד וצמיחה, לצד רגישות רבה כחוויות מעצבות ההולכות עמכן השכולות לאורך השנים.

כאשר נבדקו ההבדלים בין מי מכן שיצרו זוגיות חדשה למי שאינן מצויות בזוגיות כזו בעת עריכת המחקר, נמצא כצפוי כי אלו מכן שנמצאות בקשר זוגי, מדווחות על שביעות רצון רבה יותר, ועל פחות קושי ומצוקה. יחד עם זה, שוב, אין לפרש את הממצאים הללו כפשוטם. נשאלת כאן שאלת "הביצה והתרנגולת" – כלומר מה גורם למה? האם קשר חדש מסייע להקלה, או שקודם לכן ישנה הקלה ועיבוד של האובדן – ורק אז מתאפשרת יצירת קשר זוגי חדש ומיטיב. העדויות במחקר הנוכחי מצביעות על כך שהאפשרות השנייה היא כנראה נכונה יותר. נדרש קודם עיבוד של האובדן, המאפשר יצירת זוגיות חדשה ומוצלחת יחסית, המקדמת עוד יותר את השכולה.

לסיכום, המחקר הנוכחי מחזק את הידיעה כי המשימות הניצבות בדרכן של נשים המתמודדות עם אובדן בן זוג בגיל צעיר הן מורכבות ביותר. ממצאי המחקר צריכים לסייע לחברה בכללותה ולאנשי המקצוע בפרט, בהבנה עד כמה רחבות ההשלכות של האובדן. כפי שמראים ממצאי המחקר, תהליכי ההתמודדות עם האובדן מלווים את הנשים שאיבדו בן זוג לאורך שנים רבות, לעתים לאורך כל חייהן, גם כאשר הן חיות בזוגיות חדשה, מוצלחת וממושכת.

שוב תודה רבה לכולכן, וכל טוב!

בברכה,

ד"ר אֹפרי בר נדב

העתק: פרופסור שמשון רובין – החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה - מנחה העבודה.


עמותה רשומה  Registered Non-Profit 580320703      |     נייד. Cell: +972-54-266-6393

© 2020 כל הזכויות שמורות לעמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל   |    Proudly created with Wix.com