אלה בוניס כותבת על אהובה, סמ"ר איליה סנקין ז"ל, לוחם גבעתי שנהרג בצפון רצועת עזה

מכתב לאהוב שלי ❤️

אילושה שלי, בובי שלי,

האהבה הראשונה שלי 💔

את השעה 20:30 בערב בתאריך 20.11.23

אני לא אשכח לעולם.

הערב הזה שבישרו לי שהחצי שלי נהרג.

כמה ימים לפני האסון התקשרת ממספר לא מזוהה,

לא ידעתי מי בקו,

לא ידעתי מי מתקשר,

ולפתע שמעתי את הקול היפה שלך,

הדבר שהכי חיכיתי לו שבוע שלם.

דיברנו וביקשתי ממך לחזור הביתה,

אתה ענית לי:

״אני לא עוזב עד שהילדים החטופים יחזרו הביתה״.

דאגת להם וגם לי.

והבטחת לי שתחזור.

אתה בנית לנו לו״ז של תוכניות כשתחזור הביתה.

הייתי כל כך מאושרת וכבר הרגשתי שאתה

ממש עוד מעט מגיע הביתה.

את יום ההולדת שלך ״חגגת״ בעזה.

סידרתי לך את כל המתנות בבית,

תיכננתי לך כל כך הרבה דברים ליום הולדת שלך

שרק תהיה שמח אחרי המלחמה,

ותנוח בבית.

המילים שאני לא אשכח שאמרת לי זה

״את האישה שלי״

״חתונה״.

כל כך הרבה זיכרונות צפים,

תמונות,

סירטונים,

אתה זוכר איך אהבנו לטייל?

לכל מקום נסענו,

ואיך שהיינו שרים באוטו, כמה שאני מתגעגעת לזה.

והצחוק שלך שעושה לי הכי טוב בעולם,

החיוך הכובש שלך,

איך שתמיד היינו יוצאים מהקולנוע מסרט אימה

והיית מפחיד אותי,

כמה שצחקנו ביחד.

תמיד היית חושב קודם כל על האחר ואחר כך

על עצמך.

מי היה מאמין שלפני כמה זמן היינו במסיבה

רקדנו והיינו כל כך שמחים.

מלאך שלי עוד מעט זה חודש לאסון וככל

שעובר הזמן קשה לי יותר ויותר.

יש לי כל כך הרבה מילים להגיד להגיד לך…

לפני שנכנסת לעזה שלחת לי הודעה:

״אני תמיד רוצה שתהיי מאושרת גם

אם זה יהיה בלעדיי״.

נלחצתי ושאלתי אותך:

״למה אתה מלחיץ אותי?״

כאילו הרגשת שמשהו הולך לקרות.

אני רוצה להגיד לך שהמשפחה שלך, החברים

שלך והמשפחה שלי כולם עוטפים אותי בכל מקום,

אבל אין לך תחליף,

אף אחד לא יכול למלא את המקום שלך בלב שלי 💔