top of page
היצירה של מרינה מנוקיאן
אני תמיד מחפשת נשים שמעוררות השראה. כשפגשתי את עו"ד עדי אלון שיינברג, מנהלת עמותת "הותיר אחריו חבר.ה", ידעתי שמצאתי גיבורה אמיתית. עדי מלווה באומץ ובחמלה חברות של חללי צה"ל, מעניקה להן תמיכה נפשית ומסייעת להן לחיות לצד האבל, לא בצילו. הציור בדמותה של עדי הוא הדרך שלי להוקיר את פועלה המרגש ולהזכיר לכולנו שיש גיבורות שנלחמות על הנפש. הצטרפו לתמוך בעמותה ועזרו להאיר את דרכן של נשים האבלות!
תערוכה בהשראת סיפוריהן של בנות עמותת ״הותיר אחריו חבר.ה״
יוצרות התערוכה: טלי דביר לבנת | גילי סיוון כהן
צילום: רון קדמי
התערוכה הושקה בבית הנשיא בספטמבר 2024 ומבית הנשיא יצאה למסע בין לוקיישנים בארץ ובעולם, על מנת להדהד ולספר את סיפור בנות ובני הזוג השכולים של חללי צה"ל ואת סיפור העמותה, לצורך העלאת המודעות ופתיחת צוהר לכאב הייחודי הזה.
צילום: רון קדמי
התערוכה הושקה בבית הנשיא בספטמבר 2024 ומבית הנשיא יצאה למסע בין לוקיישנים בארץ ובעולם, על מנת להדהד ולספר את סיפור בנות ובני הזוג השכולים של חללי צה"ל ואת סיפור העמותה, לצורך העלאת המודעות ופתיחת צוהר לכאב הייחודי הזה.
מירי מסיקה - הותיר אחריו חברה
מילים: משה קלוגהפט
לחן: אוהד חיטמן
הפקה מוסיקלית: תום גולדשטיין ואוהד חיטמן
קלידים, תכנותים, מיקס: תום גולדשטיין
מיקס שירה: אורי זך
קלידים, קולות: אוהד חיטמן
גיטרות: שביט דרמר
מאסטרינג: ג׳ורדן שולץ
במאי : עמית דקל
מפיקה : יעל יהב
פוסט : גולן יאמין
צלם : בועז רבינוביץ'
עוזר צלם : ניר שנהב
תאורנים : יואב קסטנברג ודורון בן צבי
מאפרות : רונית יולזרי ושי לי כהן
מאפרת מירי מסיקה : הלן אמויאל
החברות המשתתפות לפי סדר הופעתן:
אלכסה בלוייב, שני גלנטי, שיר שגיב, עינבל חליבה, רחלי אבחילקוב, אלינור עודד, טיראן גרין, קרן אברמוביץ ציון
לחן: אוהד חיטמן
הפקה מוסיקלית: תום גולדשטיין ואוהד חיטמן
קלידים, תכנותים, מיקס: תום גולדשטיין
מיקס שירה: אורי זך
קלידים, קולות: אוהד חיטמן
גיטרות: שביט דרמר
מאסטרינג: ג׳ורדן שולץ
במאי : עמית דקל
מפיקה : יעל יהב
פוסט : גולן יאמין
צלם : בועז רבינוביץ'
עוזר צלם : ניר שנהב
תאורנים : יואב קסטנברג ודורון בן צבי
מאפרות : רונית יולזרי ושי לי כהן
מאפרת מירי מסיקה : הלן אמויאל
החברות המשתתפות לפי סדר הופעתן:
אלכסה בלוייב, שני גלנטי, שיר שגיב, עינבל חליבה, רחלי אבחילקוב, אלינור עודד, טיראן גרין, קרן אברמוביץ ציון
מיקה ולטמן- נתראה בזמן אחר
הפקה מיוחדת בשיתוף עמותת ״הותיר אחריו חבר.ה״
בליבה חומה - סרט לזכרו של יובל היימן
הסרט מתאר רגע קסום במערכת היחסים הצעירה בין יובל היימן ורוויה שרלו. לזוג המאוהב היה מקום ישיבה סודי על חומות ירושלים, שממנו היו צופים על העיר העתיקה, חושבים על הדמויות שחיו בה לאורך הדורות - וחולמים על הבית שיבנו בה ביחד בקרוב.
יובל הימן נהרג במבצע צוק איתן.
יוצרות: רעות אלעד ורתם יארצקי
מוסיקה: דניאל מרקוביץ
יובל הימן נהרג במבצע צוק איתן.
יוצרות: רעות אלעד ורתם יארצקי
מוסיקה: דניאל מרקוביץ
סרט: דרכי לקודקוד
סרן שי ברנשטיין, מפקד פלוגת שריון נערץ, נהרג יום לפני תום מלחמת לבנון השניה במהלך קרב גבורה, והוא בן 24. חברתו סיון יוצאת למסע בעקבותיו.
דרך מפגש עם תקופות, מקומות ודמויות בחייו, נבנה לנגד עיני הצופה הפאזל המרכיב את תמונתו של שי, אדם ומפקד, ודרכו דמותם ומסלולם של צעירים ישראלים כמותו שבוחרים לתת מעצמם למדינה ומאמינים במהותה.
דרכי לקודקוד: סרטם של גיל ויניב מזומן
הופק בשיתוף העמותה לתמיכה נפשית בחברות חללי צה"ל
דרך מפגש עם תקופות, מקומות ודמויות בחייו, נבנה לנגד עיני הצופה הפאזל המרכיב את תמונתו של שי, אדם ומפקד, ודרכו דמותם ומסלולם של צעירים ישראלים כמותו שבוחרים לתת מעצמם למדינה ומאמינים במהותה.
דרכי לקודקוד: סרטם של גיל ויניב מזומן
הופק בשיתוף העמותה לתמיכה נפשית בחברות חללי צה"ל
הדלקתי נר נשמה
הדלקתי נר נשמה
לזכר מי שהיית,
לזכר החיוך שלך,
לזכר החיבוק שלך,
לזכר האהבה שלנו,
לזכר החלומות שלנו,
לזכר העתיד שכמעט היה שלנו.
הדלקתי נר נשמה
לזכר השנים בלעדייך,
לזכר הדמעות והגעגועים,
לזכר הכאב והשכול,
לזכר החלומות בלילה,
לזכרך.
הדלקתי נר
לעתיד חדש,
לאהבה חדשה,
לאושר חדש,
למשפחה וילדים,
לעולם חדש שתמיד תהיה חלק ממנו.
לזכר מי שהיית,
לזכר החיוך שלך,
לזכר החיבוק שלך,
לזכר האהבה שלנו,
לזכר החלומות שלנו,
לזכר העתיד שכמעט היה שלנו.
הדלקתי נר נשמה
לזכר השנים בלעדייך,
לזכר הדמעות והגעגועים,
לזכר הכאב והשכול,
לזכר החלומות בלילה,
לזכרך.
הדלקתי נר
לעתיד חדש,
לאהבה חדשה,
לאושר חדש,
למשפחה וילדים,
לעולם חדש שתמיד תהיה חלק ממנו.
אני זוכרת אותם
שני אומיאל פלדמן
חי
בשבילי, רוב הזמן אתה כלכך חי,
חי כמו שרק מת יכול להיות,
חי בתוכי עוד יותר משחיית בחייך,
חי, כי אם לשנייה תישכח אולי תברח, תיעלם, תיגנב לעד וכל שיישאר זה חורבות של חיים ושלדים של שמחה.
אז אתה חי כמו שלא חיית מעולם, בעוצמה וברגש, במלאות ובשפע,
חי לי בכל נים ונים, בכל עצם ווריד,
חי במשפט ובשורה, במילה ובהברה באות ובסימן,
חי רק בשבילי, בתוכי, בכולי.
לעיתים אתה החי שלי כשאני מתה בין החיים שסביבי,
בשבילי, רוב הזמן אתה כלכך חי,
חי כמו שרק מת יכול להיות,
חי לנגד עיני, כמו מסך שקוף למחצה על קרנית העין, עוטף אותה מכל הכיוונים -
דרכך אני רואה את עולמי וכך לחיותך חלק בכל העובר על קיומי המת, מוסיף גוון, תחושה, צורה, ריח, ומחשבה לכל אשר ניצב בזוית ראייתי. כמו משקפיים - בלעדם מציאות חייו של אדם מתעוותת, כאילו אומר לי אתה, כי המציאות שלי בלעדיך אינה נכונה דיה, אינה מספיקה, ומכריח אתה אותי לשאת את כולך איתי לכל דרך בה אלך.
לעיתים אתה קיים בתוכי בחדות כזו שמסך חיותך מאבד משקיפותו ואתה מסתיר את חיי. ולאן שרק אסתכל – אם אעצום את עיני ואם אפקחן – דמותך החיה בעוצמה ובכוח תכבוש את מוחי, את מחשבותי, את רעיונותי ואת רצונותי וגופי המת יחיה אותך בלבד, כמו היה כלי המכיל את קיומך הבודד - חי איתך, חי אותך, חי למענך - חיים שלמים אך מנותקים, חסרי אחיזה במציאות, כמו הכרזתי על עצמי כמצורעת החיה עם מצורע, רואה רק אותך - את כולך, שמחה איתך.
עיוורת לחיים שסביבי.
בשבילי, רוב הזמן אתה כלכך חי,
חי כמו שרק מת יכול להיות,
המגע של גופך נושק לגופי - חופן אותי בין איבריך החיים, כמו שלא חיו מעולם - חזקים, זקופים, ממלאים אותי, מותאמים לי כמו נוצקו לתוך גופי וקיבלו צורתי. בלעדיך - תבנית חלולה - חסרת תועלת, חסרת משמעות, חסרת ערך.
המראה של דמותך חרוט ברגשותי - אור קל נופל, מרצד על יופייך האדום הרך החלק, הקסום, כמו זריחה פראית יוקדת, לוהטת, גועשת, מתבשלת בשבילי וחיה למעני...כדי שאחיה.
הריח – סווטשרט כחול וזיעה קלה.
וקול שתיקתך – שתיקתך החיה, הצועקת, מלאת גוונים, רבדים ומשמעויות ממלאת את אויר חדרי בשלמות מתוקה.
בשבילי רוב הזמן אתה כלכך חי,
חי כמו שרק מת יכול להיות,
לרגעים סוחט אותי, כמו הייתי סמרטוט רחצה שזה עתה שטף מרחבים, רווה משאריות העולם, אסף את כל מה שאין איש רוצה בו וכעת שופך הכל, בטלטלה גדולה מוותר על כל אשר שמר באדיקות, מצטמק, מתקמט ונותר ריק ומיובש.
לרגעים מרגש אותי כמו ילדה הדורכת לראשונה ברגל יחפה על החול הרך, פורצת בצחוק מתגלגל לתחושת מליוני גרגירי החיים העוטפים את גופה התמים בחום עליז ומפליא.
לרגעים מייאש אותי.
לרגעים מכאיב, צובט, דוקר, מכניס את חרבך עמוק ומסובב אותה שוב ושוב בגופי.
לרגעים אוהב אותי.
לרגעים מרעיף עלי געגוע עז (האם קיים געגוע ל"לא-קיים"?)
לרגעים מפר את הבדידות.
לרגעים מעניק משמעות.
לרגעים מנחם.
וכיצד ניתן לוותר על חי שכזה?
כשבשבילי, לרוב, אתה כלכך חי,
חי כמו שרק מת יכול להיות,
חי, כי "לא-קיים" זו לא אופציה.
חי, כי טוב כך.
וחי טוב.
אז תדע, שבשבילי אתה חי כלכך
וכך תחיה וכך תהיה
אני נושאת דמותך איתי
לעיתים מסתנוורת על ידך,
אך לפחות כך יודעת אני שאתה חי איתי,
שאתה חי...
כמו שרק מת יכול לחיות.
חי כמו שרק מת יכול להיות,
חי בתוכי עוד יותר משחיית בחייך,
חי, כי אם לשנייה תישכח אולי תברח, תיעלם, תיגנב לעד וכל שיישאר זה חורבות של חיים ושלדים של שמחה.
אז אתה חי כמו שלא חיית מעולם, בעוצמה וברגש, במלאות ובשפע,
חי לי בכל נים ונים, בכל עצם ווריד,
חי במשפט ובשורה, במילה ובהברה באות ובסימן,
חי רק בשבילי, בתוכי, בכולי.
לעיתים אתה החי שלי כשאני מתה בין החיים שסביבי,
בשבילי, רוב הזמן אתה כלכך חי,
חי כמו שרק מת יכול להיות,
חי לנגד עיני, כמו מסך שקוף למחצה על קרנית העין, עוטף אותה מכל הכיוונים -
דרכך אני רואה את עולמי וכך לחיותך חלק בכל העובר על קיומי המת, מוסיף גוון, תחושה, צורה, ריח, ומחשבה לכל אשר ניצב בזוית ראייתי. כמו משקפיים - בלעדם מציאות חייו של אדם מתעוותת, כאילו אומר לי אתה, כי המציאות שלי בלעדיך אינה נכונה דיה, אינה מספיקה, ומכריח אתה אותי לשאת את כולך איתי לכל דרך בה אלך.
לעיתים אתה קיים בתוכי בחדות כזו שמסך חיותך מאבד משקיפותו ואתה מסתיר את חיי. ולאן שרק אסתכל – אם אעצום את עיני ואם אפקחן – דמותך החיה בעוצמה ובכוח תכבוש את מוחי, את מחשבותי, את רעיונותי ואת רצונותי וגופי המת יחיה אותך בלבד, כמו היה כלי המכיל את קיומך הבודד - חי איתך, חי אותך, חי למענך - חיים שלמים אך מנותקים, חסרי אחיזה במציאות, כמו הכרזתי על עצמי כמצורעת החיה עם מצורע, רואה רק אותך - את כולך, שמחה איתך.
עיוורת לחיים שסביבי.
בשבילי, רוב הזמן אתה כלכך חי,
חי כמו שרק מת יכול להיות,
המגע של גופך נושק לגופי - חופן אותי בין איבריך החיים, כמו שלא חיו מעולם - חזקים, זקופים, ממלאים אותי, מותאמים לי כמו נוצקו לתוך גופי וקיבלו צורתי. בלעדיך - תבנית חלולה - חסרת תועלת, חסרת משמעות, חסרת ערך.
המראה של דמותך חרוט ברגשותי - אור קל נופל, מרצד על יופייך האדום הרך החלק, הקסום, כמו זריחה פראית יוקדת, לוהטת, גועשת, מתבשלת בשבילי וחיה למעני...כדי שאחיה.
הריח – סווטשרט כחול וזיעה קלה.
וקול שתיקתך – שתיקתך החיה, הצועקת, מלאת גוונים, רבדים ומשמעויות ממלאת את אויר חדרי בשלמות מתוקה.
בשבילי רוב הזמן אתה כלכך חי,
חי כמו שרק מת יכול להיות,
לרגעים סוחט אותי, כמו הייתי סמרטוט רחצה שזה עתה שטף מרחבים, רווה משאריות העולם, אסף את כל מה שאין איש רוצה בו וכעת שופך הכל, בטלטלה גדולה מוותר על כל אשר שמר באדיקות, מצטמק, מתקמט ונותר ריק ומיובש.
לרגעים מרגש אותי כמו ילדה הדורכת לראשונה ברגל יחפה על החול הרך, פורצת בצחוק מתגלגל לתחושת מליוני גרגירי החיים העוטפים את גופה התמים בחום עליז ומפליא.
לרגעים מייאש אותי.
לרגעים מכאיב, צובט, דוקר, מכניס את חרבך עמוק ומסובב אותה שוב ושוב בגופי.
לרגעים אוהב אותי.
לרגעים מרעיף עלי געגוע עז (האם קיים געגוע ל"לא-קיים"?)
לרגעים מפר את הבדידות.
לרגעים מעניק משמעות.
לרגעים מנחם.
וכיצד ניתן לוותר על חי שכזה?
כשבשבילי, לרוב, אתה כלכך חי,
חי כמו שרק מת יכול להיות,
חי, כי "לא-קיים" זו לא אופציה.
חי, כי טוב כך.
וחי טוב.
אז תדע, שבשבילי אתה חי כלכך
וכך תחיה וכך תהיה
אני נושאת דמותך איתי
לעיתים מסתנוורת על ידך,
אך לפחות כך יודעת אני שאתה חי איתי,
שאתה חי...
כמו שרק מת יכול לחיות.
bottom of page