היית הגיבור שלי

סרן טל ברדוגו, נהרג בשנת 2004, בחדירת מחבלים למוצב מורג שבעזה. טל היה חייל ומפקד מצטיין ששילב מקצועיות ואכפתיות. על אנשים מסוגו נאמר איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

טל היה בן 22 במותו, והשאיר אחריו זוג הורים, שלושה אחים, משפחה ענפה, חברים, ואותי. אני כאן כדי לספר לכם על אהבת נעורי.

כשהכרתי אותו, הייתי בסוף כיתה  י”ב,  והוא כבר היה מ”כ טירונים בגבעתי. מרגע שהצטלבו דרכינו ידעתי שלא נפרד. הרגשתי שמצאתי את האיש שלי, אחד כזה שלא מוותרים עליו. הוא היה מהרגע הראשון הגיבור שלי. חייל חתיך, חזק, מצחיק, חכם ורגיש.

האהבה שלנו הייתה כמו שילדים יודעים – חזקה וטוטאלית, מלאה בשבועות של געגועים, וסופי שבוע קצרים מלהכיל את השמחה וההתרגשות.

מסופ”ש לסופ”ש טענו את המצברים ואהבנו רק יותר ויותר.


עדי טל כהן וטל ברדוגו ז”ל. צילום: פרטי


כשהתגייסתי, החברות שלי מהצבא הכירו אותו בעיקר מהסיפורים. הן נהגו להגיד עליו “אין על טל”…

חברות אחרות התלוננו מדי פעם על החבר, או תהו אם מצאו את האחד שלהן. אבל אני הרגשתי שזכיתי בפיס, וידעתי שהוא שם תמיד, אם בטלפון ואם בגופו. ברגעים של שמחה ועצב, הוא גרם לי ולכולן להבין- ש”אין על טל…”

היו גם רגעים פחות זוהרים, כמו העייפות שלוותה אותנו לכל אורך השירות שלו, או הרגעים בהם התלבט ברצינות אם להמשיך לתפקיד מ”פ או להשתחרר כמתוכנן. הרעיון שהוא עשוי להישאר עוד שנים בצבא העציב אותי מאוד, למרות שהשתדלתי שלא להראות לו את זה, ותמכתי בו ללכת אחרי לבו, שהיה שייך לגבעתי ולחיילים.

גם באותם רגעים האמנתי שנתגבר על הכול, ושלעולם לא נפרד.

אני זוכרת את היום שבו ישבנו בחדרו אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו, והתחלתי לבכות.

טל שאל למה אני בוכה- ואמרתי שמרוב אושר.

הרגשתי שמעולם לא היה לי כל כך טוב, ודווקא זה הפך אותי לחשופה כל כך. הסברתי לו שאני לא יכולה לדמיין את החיים בלעדיו.

טל ניסה להרגיע אותי, ואמר שזה לא יקרה. הוא הסביר באופן ההגיוני שלו שגם אם נפרד – זה יהיה אחרי תקופה שבה לא נרגיש כמו שאנחנו מרגישים עכשיו. והוסיף “אבל בכל מקרה בטוח שזה לא יקרה”.

ואני נרגעתי והאמנתי לו, כי היה משכנע כהרגלו.


לא דאגתי לו לאורך השירות הצבאי, כי הרגשתי שלו זה לא יקרה..

האמנתי שהוא חזק, חד, ואוהב את החיים באופן בלתי ניתן לעצירה. כמעט ולא העליתי על דעתי את האופציה שנפרד כמו שנפרדנו.

ואז זה קרה.

הגיעה הבשורה הקשה מכול יום לפני ערב יום כיפור. במקום לבלות עוד סוף שבוע צמודים כתמיד, התחלתי לבלות את שארית חיי בלעדיו…. והימים היו קשים מנשוא.

האבל והגעגועים תפסו צורות שונות במהלך השנים, וכללו גלים של עצב אל הדבר שנגדע. הזיכרון שלו מלווה אותי ברגעים הגדולים של החיים וגם ברגעים הקטנים. אני נזכרת בו כשאני שומעת שירים שאהב לרקוד לצליליהם, כשאני רואה חיילים במדים ובעיקר אני נזכרת כשיש לי רגע של שקט באוטו – בבוקר או בערב- ושיר נוגה מלווה אותי ואת והזיכרונות בדרכי.


טל איתי בשמחה ובעצב וכנראה יישאר חלק ממני לעולם.

עמותה רשומה  Registered Non-Profit 580320703      |     נייד. Cell: +972-54-266-6393

© 2020 כל הזכויות שמורות לעמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל   |    Proudly created with Wix.com