יום שישי, לפני 16 שנים, צהריים. הכול כל כך מבטיח. אתה בדרכך חזרה למילואים ואני בחרתי את שמלת הכלה שלי, מיד התקשרתי לספר לך.
עד עכשיו זה לא נתפס ששעה אחרי השיחה הזו תעלם מחיי לנצח.
יום שישי לפני 16 שנים, לילה. אני בדרך לחגוג עם חברות, שקטה שאתה כבר בבסיס ואז מגיעה שיחת הטלפון ועולמי נחרב. בשנייה אתה אינך.
ב25.05.07 משהו בי עצר מלכת, משהו בי מת יחד איתך.
היינו לפני חתונה, ההתרגשות הלכה וגברה ככל שהתקרב הזמן. זה הרי מפתיע ולא מובן
מאליו שפתאום, ביום הולדתי ה-26 תציע לי נישואין. אתה, שסרבת להתבגר ורצית להישאר צעיר, מי היה מאמין שתישאר צעיר לנצח.
היינו בעיצומן של הכנות, טעימות וסידורים. הכול היה כל כך סוער ומסעיר ומרגש ואז בבת אחת הכול נגדע.
4 שנים היינו יחד, שנים שחלפו להן במהירות, עמוסות חוויות, טיולים, בילויים, תכנונים ותוכניות.
השנים הראשונות בלעדיך חלפו להן באיטיות מכאיבה. כאוסף של ימים. עמוסות בכאב, בגעגועים ובצער שאין מילים שיוכלו לתאר את הבור שנפער בתוכי.
הדרך היחידה שמצאתי לעבור את הזמן הזה בלעדיך היא לזכור ולהזכיר אותך כל הזמן, בכל הזדמנות להנציח אותך ואת הדרך המיוחדת בה חיית את חייך. להזכיר לעצמי ולכולם שמי שהיית זה אדם שתמיד צוחק, שתמיד מצחיק, שתמיד חי את החיים במלואם עד הסוף.
את השיחה הראשונה עם פיליס מעמותת "הותיר אחריו חברה" אני בחיים לא אשכח. ישבתי אז בסלון בית הורי לאחר סיום השבעה, ממררת בבכי ומנסה להבין למה זה קרה לי ואיך בכלל אפשר להמשיך הלאה. ופתאום אני שומעת בצד השני של הקו קול מלטף, מכיל, בוכה יחד איתי אבל בעיקר מזדהה ומבין אותי. הקול הזה הצליח לראשונה לטעת בי תקווה שיהיה בסדר ושיהיו בי הכוחות להמשיך לחיות עם השבר של חיי.
העמותה הזו, שהנשים האמיצות וחזקות הללו הקימו ונלחמות על קיומה הייתה אחד מגלגלי ההצלה שלי בתוך הבור השחור שהייתי בו. הצטרפתי לקבוצת תמיכה, לפסיכולוגית שליוותה אותי המון שנים, ולימי כיף עם בנות שעברו את מה שאני עברתי. בזכות התמיכה מצאתי את הכוחות לקום מחדש לצד הכאב ולראות את האור.
16 שנים שאני פוגשת אותך בכל פינה, רואה את הסימן הקבוע שהחלטתי שהוא שלנו-הפרפר הלבן שמתעופף לו סביבי בכל מיני מקומות ומזכיר לי שאתה איתי ברוחי ובליבי.
אומרים שהזמן מרפא כל פצע, אבל שכחו להזכיר שהצלקות ממשיכות ללוות אותנו כל החיים.
הכאב על מותך לא התפוגג ולא נעלם, אתה חי וחווה איתי את החיים החדשים שבניתי. למדתי, ואני עדיין לומדת לחיות בצד האבל ולא בצילו.
אתה איתי תמיד,
אוהבת, ארוסתך אלה.
