מעיין זוהר כותבת על אהובה, סמל אריאל ארז ז"ל, לוחם גולני שנהרג ב-7.10

אריאלי שלי,

ממש קשה לי לכתוב לך כי אני יודעת שביום רגיל לא היית מצליח לקרוא מגילה כזו, בגלל הקשב ששואף לאפס או בגלל שאתה איש של פנים אל פנים, ובכל זאת אנסה.

מאמי, הכרנו בגיל קטן וכולם כבר מכירים את הסיפור... פעם ראשונה ברפת של סבא וסבתא שלי בתחרות מי מקלף ליצ׳י מהר יותר. ניצחת. בדיעבד גיליתי שרימית.

יותר מאוחר במשחקים של שוטרים וגנבים במושב, אני הייתי מצחקקת ומסתכלת מהצד בזמן שכולם משחקים, מביטה בך.

גם אם אנסה להעביר את הכאב, המחנק שלא נבלע בגרון לא משנה מה, אף אחד לא יבין. רק אתה. מסתבר שמהיום הדרך לפנות אלייך היא לדמיין.

קשה לי לדמיין אותך, תמיד היית פיזי, הצלחתי פעם לגעת בך, לחבק, ובימים של מרחק היינו פותחים פייס טיים, הכל היה כל כך מציאותי.

היום אני מדמיינת אותך בנופים הכי יפים, בציפורים, בפרפרים, בכל דבר שבעבר לא הייתי מייחסת לו חשיבות.

כל אחד מגיע לעולם בשביל שליחות, אתה ביצעת את שלך והלכת, ובכל זאת נתת לי להיות חלק משמעותי ב-19 שנים של החיים שלך. נתת לי להרגיש הכי נאהבת, הכי חכמה, הכי מצחיקה, הכי יפה. אף אחד לא יצליח לאהוב אותי כמו שאתה.

מאמי, פעם ראשונה שאין דרך להעביר את הכאב. שום תרופה, שום ניתוח, כלום.

אני פשוט מתגעגעת עד לשד עצמותי ומעבר. הנפש שלי מרגישה מחנק בכל נשימה, כי איך אני יכולה לנשום כשאתה קבור מתחת לאדמה?

אריאלי, העיניים הכי טובות, הבן אדם שעושה הכל בשקט ובאהבה, שדואג לכולם מסביב, שמשפחה היא ערך עליון, שהאמונה ליוותה אותך בכל הדרך. כבר לא מפתיע אותי שהלכת במוות של גיבורים, של מלאכים, הכי גבוה במדרגות והכי קרוב להשם.

ובכל זאת עצובה המציאות שבגיל 19 לא מפתיע שתמות.

סיפרו לי את הסיפור, נסעתי למוצב כדי לראות אותו בעיניים ובכל זאת אני לא מצליחה לדמיין איך אריאלי שלי נלחם עבור המדינה עד כדי מוות.

אני אוהבת אותך גיבור שלי.

עד אז אסתפק בכוכבים הכי יפים ובפרפרים הכי מיוחדים שמלווים אותי מאז שהלכת, תודה שאתה שולח לי סימנים.

יבוא יום וניפגש שוב, עד אז אני כאן לבד.

עדיין זוכרת אהבה בשביל שניים ומתגעגעת עד כאב פיזי, מנטלי, נשמתי. עד שניפגש שוב.