נשארתי בצד | רינה כהן, מנכ"ל


פורסם בידיעות אחרונות, מאי 2016


ידענו שנתחתן ביולי 1974. היינו חברים 3 שנים, ציקי ואני. הוא היה בן 22, ואני הייתי בת 19 וחצי. הוא כבר היה רשום ללימודי הנדסת מכונות והתכוון לעבוד במפעל של הוריי אחרי הלימודים. כל העתיד שלנו היה לגמרי ברור מבחינתנו.

הבית של ציקי היה כמו בית בשבילי, והמשפחה שלו הייתה כמו המשפחה שלי. הייתי מחכה שהוא יחזור מהצבא פעם בשבועיים — הוא היה סגן מפקד פלוגה בשריון — ומהרגע שהוא חזר לא נפרדנו לרגע. הוא כבר היה בחופשת שחרור, אבל אז בערב יום כיפור קראו לו לכוננות. אחרי כמה חודשים גילינו שהוא נהרג למחרת, אבל בהתחלה הוא נחשב לנעדר.

כשאת מאבדת אותו, את מאבדת גם את עצמך, את מי שהיית עד אותו רגע — אבל אף אחד לא יודע מה עובר עלייך

קשה לתאר אסון כזה שנוחת עלייך. זה היה בן הזוג שלך, הנפש התאומה שלך, האדם הכי קרוב אלייך — אבל את "רק חברה", אז את נשארת בצד. כשאת מאבדת אותו, את מאבדת גם את עצמך, את מי שהיית עד אותו רגע — ואף אחד לא יודע מה עובר עלייך. בגלל זה, כל השנים רציתי לטפל בחברות של חיילים שנפלו, והיום אני מנהלת שותפה של העמותה לתמיכה נפשית לחברות של חללי צה"ל.


עמותה רשומה  Registered Non-Profit 580320703      |     נייד. Cell: +972-54-266-6393

© 2020 כל הזכויות שמורות לעמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל   |    Proudly created with Wix.com