יום הזיכרון, 2015
עומר, אהוב ליבי. בחרתי במילים “אהוב ליבי”, לא סתם. אולי מהסיבה, שבכל פעם כשהתחלנו לדבר בטלפון, השאלה הראשונה שלך הייתה “מי זה?” בציפייה שאענה לך “אהוב ליבי”. ככה זה עבד. אתה שאלת “מי זה?” ואני הייתי עונה “אהוב ליבי”.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. חללי מערכות ישראל. חלל. אתה עומר שלי? חלל? היום אני לא אכתוב על כמה שעצוב לי וכואב לי שאתה לא כאן. כי היום הזה לא שונה מאף יום אחר שעברתי מאז שאתה לא כאן. העצב הוא אותו העצב, והגעגועים אליך רק הולכים ומתעצמים. אף שיר שיושמע או קטע שיוקרא לא יעשה יותר כואב. ואני לא צריכה את יום הזיכרון כדי לכאוב, כי כואב לי כל השנה ולא יכאב לי יותר ממה שכואב עכשיו, כי אין יותר כואב. החיסרון שלך מורגש לי בכל יום ויום.
הדס סביון ועומר חי ז”ל, צילום: פרטי
היום אני אכתוב על הזיכרון האחרון ממך. הפעם האחרונה שנפגשנו, כשהגעת לטקס הענקת דרגות הסגן שלי, ארבעה ימים לפני הכניסה הקרקעית לעזה, במבצע צוק איתן. אני אספר כמה התרגשתי מעצם נוכחותך בטקס, על החיבוק האחרון ממך, הרעד הזה שעבר לי בגוף כשנישקת אותי בפעם האחרונה, המילים האחרונות שאמרת לי – “מתוקה, אני אוהב אותך”. על זה שעד היום אני לא מסוגלת להבין, לקבל ולעכל שאתה לא כאן. הזיכרונות היפים איתך שנשארו לי, הרגעים שלנו שהיו ושלעולם לא יחזרו עוד, העיניים הטובות שלך והחיוך הכובש, שמלווים אותי בכל מקום שאני נמצאת בו ולא יוצאים לי מהראש. החום והאהבה שזכיתי לקבל ממך בכל שיחה שלנו, בכל פגישה, בכל מבט ממך.
“יפה שלי, אני ממש שמח לקרוא את זה. אני ממש אוהב אותך ומחכה לראות אותך. כל שנייה אני חושב עלייך”. לא שמעתי ממך עוד. ההודעה שהשארת לי בוואטסאפ הייתה הפעם האחרונה ששמעתי ממך. בחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שלא אראה אותך יותר, שלא אזכה עוד לקבל ממך הודעות ולשמוע את קולך.
לאט לאט אני מתחילה להבין את פירוש המילה חלל. ריקנות. מה שאני מרגישה מאותו היום הנוראי, שראיתי הכל שחור. כששמעתי את מאיה אחותך בוכה וצועקת לי בטלפון והמילים היחידות שיוצאות לי מהפה בצרחות נוראיות – “מאיה, עומר נהרג?” ומיד אחר כך אני מתקשרת אליך בתקווה שתענה, כי משהו בתוכי סירב להאמין שנהרגת. החור הגדול שהשארת כאן כשהלכת, החלל השחור הזה שנהיה גדול יותר ויותר. הזיכרון שלא מרפה, מהרגע הנוראי הזה שאני יושבת אצלך בבית משותקת כולי, לא מצליחה להניע שום איבר בגוף, שעה אחרי הבשורה הנוראית הזו. אמא שלך ניגשת אלי ומחבקת אותי ואומרת לי את המילים “תודה שעשית את הבן שלי מאושר, בתקופה האחרונה בחיים שלו”. עומר שלי, אני רוצה להגיד לך – תודה. תודה שאתה זה –שעשה אותי מאושרת בתקופה הכי יפה בחיים שלי.
אז ביום הזיכרון הזה – אני אצדיע לך על מי שהיית ועדיין אתה בשבילי – המתנה הכי גדולה שקיבלתי אי פעם. הקרבת את הגיל שלך למען גילה של מדינת ישראל. הקרבת את החיים שלך, את הרגעים שלנו שלעולם לא יהיו עוד. הייתי נותנת הכל עכשיו בשביל עוד זיכרון אחד איתך. תמיד היית גיבור ותמיד תישאר כזה. בהלוויה שלך, סיימתי את ההספד בציטוט משירו של שלמה ארצי : “כי בשבילה אתה תמיד מלך העולם”. בשבילי אתה תמיד תהיה מלך העולם.
אתה רחוק ממני גיאוגרפית, אבל בכל מחשבה, נשימה ועשייה אתה איתי. אני אוהבת אותך “אהוב ליבי”. הדס.
