הבוקר קמתי וגיליתי שהלך לי לאיבוד הריח שלך. חיפשתי אותו בכל מקום. בדייט הראשון שלנו, ביום בו הלכנו יחד לפארק שמאחורי הבית, בערב ההוא כשיצאנו למסיבה בצפון, בפעם הראשונה ששכבנו, בלילה החורפי שישנו אצלך, ביום בו ראינו את הסרט שכל כך המליצו לך עליו, שבחצי ממנו הסתתרתי בפליז הכחול שלך (שם הייתי בטוחה שאמצא אותו!) ואפילו ליד הבסיס שלך. אך לא מצאתיו בשום מקום.
ברחוב הרחתי כל בחור שעבר לידי, אולי במקרה הוא גנב לך את הריח...אולי ריחו יהיה דומה מספיק לריח שלך בכדי לכוון אותי למקום בו איבדתי אותו, אולי אם אריח מספיק ריחות, ארכיב בעצמי את הריח שלך. אך גם זה לא עזר. הריחות והבשמים היו רחוקים מלהיות שלך ובשלב מסוים, כבר האף שלי לא עמד במגוון הריחות הרחב, והבנתי שעלי להפסיק לפני שלא אוכל לזהות את הריח המבוקש, גם אם יעמוד ממש תחת אפי...
בצהריים, אחרי הבהלה הראשונית ניסיתי לחשוב בהגיון היכן יכולתי לאבד אותו? הרי ריח לא הולך לו כך סתם. העברתי במוחי את מהלך היום הקודם - הלימודים, הארוחות, האנשים, השינה, החלומות. אבל לא עלה בי כל רעיון.
לבסוף החלטתי שאניח לזה. הרי דברים נוהגים לצוץ דווקא כשנמנעים מלהתעמק בהם. חשבתי על זה קצת והתעצבנתי. כבר עשרה חודשים שאני מנסה לא-לחשוב עליך ועדיין לא צצת. אבל אולי זה מפני שלא באמת הצלחתי לא-לחשוב...הרי אם לא-הייתי-חושבת אולי גם את המבט שלך הייתי מאבדת, את ההגיגים והבדיחות ורק זה עוד חסר לי. אז אולי בכל זאת עדיף לחשוב, ולקוות שתצוץ מתישהו. ולגבי הריח – קיוויתי לחשוב על דרך אחרת להשיבו.
לקראת הערב, מרוב ייאוש, ומשדבר לא השתנה, פתחתי בחקירה צולבת. תחקרתי את החברים שלנו, את המשפחות שלנו, את החברה' מהבסיס ואפילו לסבתא שלך פניתי (היא לא כל כך אהבה שאני מרחרחת לה בחיים). חלקם אמרו לי שהם כבר מזמן איבדו את הריח שלך, אחרים כעסו שאני מזכירה אותך בכלל (לא רצו להיזכר שכבר שכחו...) וחלק אמרו שישמחו לעזור, אך לא ידעו כיצד, הרי זיכרון, ובפרט של ריח, לא ממש עובר בdisk on key...
בלילה במיטה, מדוכדכת מיום שלם של חיפושים חסרי תועלת, חשבתי על כל הדברים שכבר איבדתי. נזכרתי איך שכחתי את המילים הראשונות, את חלק מהבגדים, את קולו של הצחוק, את מגע היד בלילה קר ועכשיו גם את הריח. תהיתי מה עוד אאבד.
לקחתי אחריות על האובדן. אני לא מהסוג שמתחמק. אבל חשבתי ששווה לדבר עם זיכרוני. לבדוק איתו כמה עניינים פרוצדוראליים בתהליך הזיכרון שחשבתי שאולי אינם ממש מתפקדים כראוי אם הוא מאפשר אובדן כה פתאומי של ריח. שיתפתי אותו בתהיותיי בנושא, ביקשתי לדעת מה היה הדבר שלמענו היה צורך בוויתור על הריח שלך?? שאלתי אותו איך זה שהוא כל כך אכזר שאפילו התראה מוקדמת לא קיבלתי?! הזכרתי לו את ההבנה ששררה בינינו, כי במקרים מעין אלו הוא אמור להעניק לי זמן טרם האובדן - להתענג קצת על טיבו של הריח, להיפרד ולאפשר לו לחלחל מגופי לאט, ולא לתת לי להתעורר בבוקר יום חמישי קר וסתמי כדי לגלות שנעלם כך פתאום. הסברתי לו שאילו הייתי רושמת כמה דברים על הריח לפני...יכולתי לפתוח אתר, להוציא ספר, לקרוא לעץ על שמו. אבל עכשיו מה?
הזיכרון לא ענה לי, אבל ראיתי על פרצופו שהוא לא מרוצה. לבסוף הודה, כי לו הייתי פחות מרוגזת אפשר היה לדבר על זה קצת, אולי להעלות איזה ריח של חבר קודם לניחומים, לשלוף איזה זיכרון ישן שכבר שכחתי ששכחתי ועשוי לשמח אותי, או להפיח רוח חיים בזיכרון שכבר איבד את מרצו. אבל שנינו ידענו שזה לא זה...שזה יהיה סתם כמו לתת ממתק לילד בוכה.
ידעתי: זו אשמתי שאיבדתי, שלא שמתי עין על הזיכרון, שלא הוצאתי דו"חות תפעול ולא שלחתי מפקחים, שלא הכנתי רשימות מלאי ולא שמתי בכספות את הדברים היקרים. חשבתי שאפשר לסמוך על הזיכרון, הנחתי שיישאר לעד, והתעלמתי מכל מה שכבר איבדתי.
לאחר שהבנתי שאת הריח כבר לא אוכל להשיב, לפחות לא כרגע, ישבתי בחדרי החשוך והעברתי בראשי שוב את כל אותם דברים שחשוב לא לאבד. וידאתי שהם מונחים במקומם בזיכרוני, נתתי להם קצת אוכל ומשקה, אווררתי אותם שימתחו שריריהם וישמנו ציריהם ולבסוף החזרתי אותם, לאט ובזהירות, לראשי.
הלכתי לישון כשזיכרון האובדן צורם בגופי, מקווה שאולי בחלום יעלה איזה ניחוח קל, איזה משב ריח עדין, שהצליח להתחמק מן השכחה.
לפעמים, אני תוהה מה היה קורה אילו הייתי שוכחת לגמרי. אילו לא היה נותר אף הזיכרון ששכחתי. מה שאיבדתי היה אובד לחלוטין - נעלם כמו לא היה לי חלק בו מעולם; ומה שנותר היה חי, מוחשי ושלם, כמו הרגע חוויתי אותו. אולי כך עדיף, בלי ייסורי אובדן ותקוות מציאה. בלי להיות נתונה לחסדי הזיכרון שירחם וישיב את אשר אבד. חיים דיכוטומיים - או לזכור או לשכוח.
אבל הבעיה מתחילה כשקמים בבוקר, ונזכרים, שהתחלנו כבר לשכוח.
