פורסם באתר ynet, אפריל 2015
מבצע צוק איתן העלה לכותרות את החברות השכולות, אותן נשים צעירות שאיבדו את אהובן. כולן יפות, המומות מכאב, ומבטאות, יותר מכל אחד אחר, את האחיזה של החלל בחיים. 31 חברות שכולות התווספו בצוק איתן למעגל רחב ושקט של נשים, שגם הזמן והאהבות החדשות, לא מוחקים את אבלן. אני יודעת. גם אני חברה שכולה.
הוא הבטיח לי שיהיה בסדר
לפני 25 שנים התאהבתי בו: הוא היה גבוה ורחב, עם עיניים מחייכות ותלתלים שחורים. אני הייתי בת 16, והוא גדול ממני בשנה. הלב שלי דילג על פעימה כשהוא הסתכל עליי, ועורי הצטמרר בכל פעם שנגע בי, כאילו במקרה.
אני זוכרת בדיוק את הרגע בו אמר לי בפעם הראשונה "אני אוהב אותך", ועדיין גרוני משתנק מהתרגשות. אהבה ראשונה, בדיוק כמו שקראתי עליה בספרים, כמו שכתבתי עליה בשירים וכמו שפנטזתי עליה בחלומות נעורים תמימים.
עם הזמן, האהבה ביננו הלכה והתעצמה, והתפתחה והתבגרה. גם אנחנו. הוא התגייס ואני ליוויתי אותו לבקו"ם בבכי תמרורים. כל החרדות שעד אז הדחקתי, פרצו החוצה בבת אחת. הוא הרגיע אותי שהכל יהיה בסדר, חיבק חיבוק ארוך, ועלה לאוטובוס.
בימים ההם, טרום עידן האינטרנט והטלפונים הניידים, כתבתי לו כל יום מכתב, צירפתי הפתעה קטנה, הדבקתי בול ושלחתי בדואר. הוא היה עומד בתור ליד הטלפון הציבורי, ומתקשר אליי בשעות מטורפות. בסופי השבוע ניצלנו כל דקה כדי להיות ביחד.
לפעמים יש לנו נטייה לייפות את הזכרונות של הנופלים. אני לא מייפה, אני זוכרת גם את הרגעים הקשים, את הריבים, את הכעסים, את הדמעות, וגם אותם אני אוצרת בלבי. שלוש שנים וחצי היינו ביחד, תקופת נעורים שהסתיימה בבת אחת.
בשעות הלילה, במוצב חשוך, שמשון זיידנר נורה למוות בטעות. ירי כוחותינו על כוחותינו. למחרת בבוקר קיבלתי את ההודעה, והצרחה שלי הדהדה בכל השכונה. שוב עולים בי זכרונות: של הנסיעה הדוממת עם אמי באוטו לבית הוריו. המפגש עם אמו בכניסה לבית, כשהדמעות שלנו מתערבבות אלו באלו. האחים שלו, החברים שהתאספו, וההלוויה ההמונית עם מטחי הכבוד והמבטים הכואבים של חבריו מהפלוגה.
מה זה חברה שכולה?
בבוקר שלאחר ההלוויה, כשהשמש החלה לעלות, לא האמנתי שהעולם באמת ממשיך כבכל יום. מחוץ לבית, שמשון חייך אליי בכותרות הראשיות של כל העיתונים, וליווה אותי במבטו בדרכי לשבת שבעה. לשמחתי, משפחתו נתנה לי מקום מהרגע הראשון. זה לא מובן מאליו.
חברה שכולה היא הגדרה ערטילאית. באותה תקופה אבי נזכר בארוסתו של בן דודו, שנפל במלחמת השחרור. הוא תהה להיכן נעלמה אחרי שאהובה נהרג. רצה הגורל, וכמה חודשים אחר כך הם נפגשו באורח פלא. מתברר כי נישאה לחברו הטוב של בן זוגה, ובנה הבכור נקרא על שם החלל. גם היא לא שכחה לרגע.
באותם ימים לא הייתה כל התייחסות לבת זוג שאינה נשואה. כך היה גם כששמשון נהרג, וכך היה עד שפיליס חיימוביץ', אמא של חברה שכולה, החליטה להקים למען בתה את העמותה לתמיכה נפשית בחברות שכולות של חללי צה"ל, שמציעה קבוצות תמיכה וטיפולים פרטניים לחברות שכולות. הקשר בין החברות השכולות רקום מחוטים דקים של הבנה וקבלה, שקיימות רק ביננו.
לחיות לצד האבל ולא בצלו
21 שנים חלפו מאז מותו. שנות מותו רבות יותר משנות חייו. ואני, שחשבתי אז שלא אוכל להעביר עוד יום או עוד שבוע עם הכאב הנורא, כבר לא אותה נערה צעירה. נישאתי, הקמתי משפחה, ילדתי ארבעה ילדים יקרים ומופלאים, התפתחתי והתקדמתי. משפחתו הייתה לצדי בכל השמחות שחגגתי, וגם ברגעי הצער והכאב. כשאני מגיעה עם משפחתי להוריו, הנכדים שלהם, האחיינים של שמשון, מחכים בקוצר רוח לשחק עם ילדיי. הילדים שלי פורצים בשמחה מהרכב לחדר המשחקים. מהתמונה בסלון שמשון קורץ לי עם הכומתה הסגולה לראשו, ואני מחייכת אליו בחזרה. אומרים שהזמן מרפא כל פצע, אבל שכחו להזכיר שהצלקות ממשיכות ללוות אותנו כל החיים. הכאב על מותו של שמשון כבר פחות חד, הוא התערבב עם כאבים דומים שצברתי במשך החיים, אבל לא התפוגג ולא נעלם. "אנחנו לומדות לחיות לצד האבל ולא בצלו", נוהגת להגיד בחוכמת מנוסים רינה כהן, מנהלת העמותה לתמיכה נפשית בחברות חללי צה"ל. אני עדיין לומדת.
הכתבה פורסמה באתר YNET ב-22.4.15
