את שמשון הכרתי ביום הולדתי ה-16. המבטים שלנו נפגשו מיד. איש גבוה ויפה עם תלתלים שחורים, וחיוך שמרחיב את הלב. חודשיים אחר כך כבר זכיתי לומר לו שאני אוהבת אותו ולשמוע ממנו את אותן מילים מרגשות.
אהבה ראשונה – היש דבר טהור ממנה?
שלוש שנים וחצי היינו יחד. לפעמים אני תוהה האם האהבה היתה כל כך עצומה או שהמוות שלו האדיר אותה. אני חוזרת למכתבים שכתבנו, לתמונות הדהויות, לסיפורים של החבר'ה ושוב יודעת כי האושר שחשנו יחד היה אמיתי.
ואז הוא נהרג. שמשון, הגיבור שלי, נהרג בעזה. חברו לפלוגה ירה בו בטעות. קורה.
אני הייתי חיילת משוחררת, כבולה באבל עמוק וברגשות אשמה איומים. הייתי מוקפת בבני משפחתי, בבני משפחתו ובחברים, אבל הייתי בודדה כמו שרק אישה שאיבדה את אהבתה הראשונה, יכולה לחוש.
הבדידות נבעה בין השאר מהעובדה שלא היה לי לאן לפנות. ניסיתי למצוא בנות אחרות במצבי כדי לדבר איתן, לדעת שהתחושות שלי נורמאליות, אבל שיחות הטלפון הבודדות שהצלחתי לקיים הדגישו יותר את המרחק והבדידות.
אומרים שהזמן מרפא כל פצע. הזמן חלף וחיכיתי שגם הכאב יחלוף. זה לא קרה.
שנה לאחר מותו המשכתי בתוכניות המשותפות שרקמנו, בלעדיו. למדתי באוניברסיטה, יצאתי עם אנשים, ביליתי כמו שלא ידעתי לבלות קודם, אבל האבל לא נעלם.
גם אחרי שהכרתי את ניר, אהוב ליבי והשותף של חיי, ונישאתי לו – עדיין נשאתי את הכאב בגאון.
יום אחד התקשרה אליי אמא של שמשון וסיפרה לי שיש קבוצת תמיכה לחברות שכולות ושביקשו ממנה את הטלפון שלי. הסכמתי בשמחה. חשבתי שאני הולכת לעזור לחברות אחרות, לא ידעתי כמה עזרה אני עדיין צריכה לקבל כדי לחיות. פשוט לחיות.
כמה שבועות מאוחר יותר, בפסח, ניר קיבל צו שמונה וגויס במפתיע. בבת אחת כל המסכות וההגנות שבניתי בעמל רב, קרסו. ואז התקשרה אליי פיליס. לפיליס יש תכונה מיוחדת – גם במפגש ראשוני או בטלפון היא מעוררת אמון ומקדמת דמעות. בשיחת הטלפון הראשונה ביננו, אני לא חושבת שדיברתי הרבה, אבל בכיתי המון. רק אז הבנתי בעצם שהיא מבשרת הגאולה שלא ידעתי שאני זקוקה לה.
בקבוצה שלי היו חברות שאיבדו את בני זוגן לפני שנים. כל אחת מהן שונה ממני בצורה מובהקת, אבל כולן יחד נתנו לי תמונת מראה אמינה והצליחו להוביל אותי ביחד למסע מרפא ומעצים. עד היום הן חברותיי הטובות ואהובות ביותר. חמש נשים יפות ומרגשות שבלעדיהן החיים שלי היו נראים אחרת..
כמעט שש שנים חלפו מאז סיימנו להפגש במסגרת הקבוצה. מאז הספקנו לחגוג יחד שלוש חתונות וללדת ארבעה ילדים נפלאים, ועוד אחת בדרך. כולנו נמצאות היום במקום שמח ושליו מאי פעם. כולנו אסירות תודה לפיליס, רינה, תמר ועירית המנחה שלנו, שבזכותן הצלחנו להתקדם הלאה.
בעוד שבועיים נציין את יום השנה השישה עשר למותו של אהובי. אני מאמינה שאם הוא נמצא במקום כלשהו, הוא יושב עם אלמוג, שחר, ניר ושמואל, בני הזוג של חברותיי – וכולם יחד גאים בנו על הדרך שעשינו.
הזמן שחלף לא ריפא את הפצע, הצלקת נשארה ותשאר לנצח. זה כואב, אבל פחות.
