בשבילי, רוב הזמן אתה כלכך חי,
חי כמו שרק מת יכול להיות,
חי בתוכי עוד יותר משחיית בחייך,
חי, כי אם לשנייה תישכח אולי תברח, תיעלם, תיגנב לעד וכל שיישאר זה חורבות של חיים ושלדים של שמחה.
אז אתה חי כמו שלא חיית מעולם, בעוצמה וברגש, במלאות ובשפע,
חי לי בכל נים ונים, בכל עצם ווריד,
חי במשפט ובשורה, במילה ובהברה באות ובסימן,
חי רק בשבילי, בתוכי, בכולי.
לעיתים אתה החי שלי כשאני מתה בין החיים שסביבי,
בשבילי, רוב הזמן אתה כלכך חי,
חי כמו שרק מת יכול להיות,
חי לנגד עיני, כמו מסך שקוף למחצה על קרנית העין, עוטף אותה מכל הכיוונים -
דרכך אני רואה את עולמי וכך לחיותך חלק בכל העובר על קיומי המת, מוסיף גוון, תחושה, צורה, ריח, ומחשבה לכל אשר ניצב בזוית ראייתי. כמו משקפיים - בלעדם מציאות חייו של אדם מתעוותת, כאילו אומר לי אתה, כי המציאות שלי בלעדיך אינה נכונה דיה, אינה מספיקה, ומכריח אתה אותי לשאת את כולך איתי לכל דרך בה אלך.
לעיתים אתה קיים בתוכי בחדות כזו שמסך חיותך מאבד משקיפותו ואתה מסתיר את חיי. ולאן שרק אסתכל – אם אעצום את עיני ואם אפקחן – דמותך החיה בעוצמה ובכוח תכבוש את מוחי, את מחשבותי, את רעיונותי ואת רצונותי וגופי המת יחיה אותך בלבד, כמו היה כלי המכיל את קיומך הבודד - חי איתך, חי אותך, חי למענך - חיים שלמים אך מנותקים, חסרי אחיזה במציאות, כמו הכרזתי על עצמי כמצורעת החיה עם מצורע, רואה רק אותך - את כולך, שמחה איתך.
עיוורת לחיים שסביבי.
בשבילי, רוב הזמן אתה כלכך חי,
חי כמו שרק מת יכול להיות,
המגע של גופך נושק לגופי - חופן אותי בין איבריך החיים, כמו שלא חיו מעולם - חזקים, זקופים, ממלאים אותי, מותאמים לי כמו נוצקו לתוך גופי וקיבלו צורתי. בלעדיך - תבנית חלולה - חסרת תועלת, חסרת משמעות, חסרת ערך.
המראה של דמותך חרוט ברגשותי - אור קל נופל, מרצד על יופייך האדום הרך החלק, הקסום, כמו זריחה פראית יוקדת, לוהטת, גועשת, מתבשלת בשבילי וחיה למעני...כדי שאחיה.
הריח – סווטשרט כחול וזיעה קלה.
וקול שתיקתך – שתיקתך החיה, הצועקת, מלאת גוונים, רבדים ומשמעויות ממלאת את אויר חדרי בשלמות מתוקה.
בשבילי רוב הזמן אתה כלכך חי,
חי כמו שרק מת יכול להיות,
לרגעים סוחט אותי, כמו הייתי סמרטוט רחצה שזה עתה שטף מרחבים, רווה משאריות העולם, אסף את כל מה שאין איש רוצה בו וכעת שופך הכל, בטלטלה גדולה מוותר על כל אשר שמר באדיקות, מצטמק, מתקמט ונותר ריק ומיובש.
לרגעים מרגש אותי כמו ילדה הדורכת לראשונה ברגל יחפה על החול הרך, פורצת בצחוק מתגלגל לתחושת מליוני גרגירי החיים העוטפים את גופה התמים בחום עליז ומפליא.
לרגעים מייאש אותי.
לרגעים מכאיב, צובט, דוקר, מכניס את חרבך עמוק ומסובב אותה שוב ושוב בגופי.
לרגעים אוהב אותי.
לרגעים מרעיף עלי געגוע עז (האם קיים געגוע ל"לא-קיים"?)
לרגעים מפר את הבדידות.
לרגעים מעניק משמעות.
לרגעים מנחם.
וכיצד ניתן לוותר על חי שכזה?
כשבשבילי, לרוב, אתה כלכך חי,
חי כמו שרק מת יכול להיות,
חי, כי "לא-קיים" זו לא אופציה.
חי, כי טוב כך.
וחי טוב.
אז תדע, שבשבילי אתה חי כלכך
וכך תחיה וכך תהיה
אני נושאת דמותך איתי
לעיתים מסתנוורת על ידך,
אך לפחות כך יודעת אני שאתה חי איתי,
שאתה חי...
כמו שרק מת יכול לחיות.
