שנים רבות אני עם העמותה, כעו"ס ופסיכותרפיסטית בהנחיית קבוצות תמיכה ובטיפול ופגשתי כל כך הרבה – חשבתי לחלוק עמכם, משהו ממה שזה בשבילי החברות – בנות וגם בנים, שאין גבול להד הריגושי והמחשבתי שמעוררים בי במהלך השנים.
פנים רבות להן החברות– תמונות תמונות. נערות, בחורות נשים – יפהפיות, במקרים רבים המסמר שבחבורה, בנות מצליחות ובשלות, אלה שבגיל צעיר יצרו זוגיות משמעותית.
מאד כואבות. המומות. עושות דרך מהכחשה להסכמה להכיר בהדרגה, באמת המרה – הבלתי נסבלת – כי בחור צעיר "אהוב נפשן" עמו תוו צלילים רבים של שיח חיים אין סופי שנקטע – והוא נהרג, ואיננו.
חברות שנענו והגיעו למפגשים קבוצתיים ולטיפול –אותן זכיתי להכיר. הן מוצאות בהתקבצות לחבורה – מקור כוח מקום לשיתוף, להזדהות ליכולת ליצר מילים לחוויה, הכול כך מטלטלת, שנפלה עליהן ללא התרעה – כשהחיים שלהן היו במרוץ אין סופי של חוויה. עם חברים בבר, במסיבה, בטיול, או סתם על הנדנדה בגינה או סביב הפוייקה המהביל – הכול רחש חיים.
תוכניות נסיעה לקראת שחרור. לימודים ביחד. חלומות... מתי יכרע ברך... הכול מלווה בשירים שאהבו ושיח אינסופי ותמונות רבות של סלפי –התחפושת המשותפת בפורים, או ההופעה האחרונה במדים....מדלגים מבית הוריו לבית הוריה וחזרה. והיא הייתה לבת בית אצלו – והוא כבר מזמן אח לאחיה – מי יותר מי פחות - אבל אין ספק – זה בעולמו של זה. עוטפים זה את זו בחיבוק, במבט של אהבה.
בנקודה זו בזמן – חייו נקטעים – ומהלך החיים שלה – גם כן.
האם ניתן לתאר שבנקודת זמן זו בחייה של נערה, כשלעיתים היא זו ששוחחה איתו האחרונה, בקינה נחת ומצא מקום של אהבה של חברות שיתוף, דיבור שקרוב לוודאי וזמן רב כבר לא מקיים כמוהו עם הוריו. – הייתכן שהיא לא תדע –תאותר ותילקח בחשבון באותו הזמן? אלא מתוך רצון טוב של הוריו, של חברים, של מי שראה או שמע? רגע מזעזע ומשמעותי, כזה שנחרט לעולם!
אין ספק שהבחור הצעיר שדאג לה, ואהב אותה, היה רוצה שתדע מה קרה לו. כי הצליל שמעיד כי הוא שם מעבר לקו לא מתנגן, ותמונתו המאירה את המסך.... ועתה – איך אפשר שלא תוזמן, שלא יקראו בשמה, ישאלו אותה אם הייתה רוצה לשאת מילים לזכרו? ויזכירו אותה כחברה היקרה שמלווה אותו אוהבת אותו נוכחת, כשהוא כל כך נוכח בעולמה ונחרט בנפשה לעולמים. ובמקרים רבים הוריו הם שמייצרים עבורה את ההכרה החברתית הכול כך ברורה שיש לחברה שנישאה. הם מאמצים אותה אליהם, ורואים בה בת ואישה יקרה ששמחים שהיה ראוי לאהבתה – מגייסים אותה לעשייה והנצחה וגם דואגים ומאחלים לה – חיים חדשים, אבל, לא תמיד זה כך.
... חברה משתפת – שעתה, בחלוף הזמן, כשפוסעת על אבני המדרכה בשובה הביתה בלילה, היא שומעת בעוצמה רבה את נקישות עקביה. מעולם לא שמעה כך את תיפוף צעדיה, שמתפרץ עתה לשקט הנורא שנוצר בהעדרו.
שקט בלתי נסבל, מלווה בהמתנה לשובו. מלווה ברצון לחדול מכל עשייה ולהתלכד איתו בלבד. ותחושה של ניתוק מעוצמות של רגש, תחושה שהיא זו לא היא, וזרות עצומה. והחברים שהייתה מוקפת בהם מתקשים לשאת את כאבה, רוצים שתחלים מן ה"שפעת שפקדה אותה". מאכזבים אותה מכעיסים, אבל גם מעוררים געגוע ורצון שייאבקו עליה ותוכל להיות שוב יחד, עמם, זוכרים ומזכירים אותו. וגם להפך – לעיתים היו רוצים שתהייה ללפיד הזיכרון, ומתפלאים כשיוצאת לבר, או אפילו ממלצרת במסעדה בה הרבו לבלות, ומחייכת. איך זה שהיא חיה? איך זה שהוא איננו, ולה יש חיים? איך זה שהנעורים ודחף החיים, דוחפים אותה במהלך הזמן לצאת לריצה, לרצות לנסות ליצור שוב אהבה.
היא ידעה לאהוב, וידעה אינטימיות – והחיבור לאהבה היה חיבור שהוא כולו - רצון חיים. והיא מרגישה לא מובנת, לא מוכלת, ונעדרת הכרה. כי גם שלא נישאה, האובדן של היקר לה, נחרב לעולמים, נאבקת ליצור מקום לקשר חדש, מבוהלת שמא הזיכרון של הנופל יעומעם ומבינה במהרה שגם קשר חדש ונישואין, לא מוחקים את הזיכרון והכאב.
כל שהחברה זקוקה לו זו הכרה ברורה באבלה, בממשות הקשר שהיה, בממשות האהבה, בממשות החיים שהיו – שלו, שלה - זו העדות, עדות לחיים יקרה ביותר, שההכרה בה, אין כמוה. היא משמשת מראה של הבנה וחן המסייעת לשיקום העצמי בהתמודדות עם השכול.
משמעות ההכרה היא – כי מה שהתקיים, היה ונחרט, אין צורך להילחם כדי שיחשב קיים.
הזכות לקבל את ההודעה, הזכות לשאת דברים, ההזמנה לימי זיכרון, זו הדרך ליצור הכרה. כל שנדרש זה לשים לב, לתת את הדעת, לכבד, לזכור להזכיר.... לאפשר לחברה – לדבר עליו, להזכיר אותו. כך, לצד העצב והגעגוע, נולדת בה היכולת לגלות את כוחותיה ואת עצמה. איזון זהיר מופיע בין הרצון להחזיק בו, לאפשרות, לתת לו ללכת..... ניתן בכך לספק לחברה את הידיעה שהקשר שלה עם המת נרשם ומופנם גם מבלי שתעשה עוד, כדי להנכיח אותו. החיבור היקר ביניהם זוכה להכרה ונשמר גם בזיכרון החברתי הקולקטיבי. כך בהדרגה, נפתח לה הפתח חזרה, לחיים משלה. להתפנות ליצירה ולהולדה מחודשת של חיים ואהבה.
מי ייתן!!!!
