אני, מלכי, אמא של ספיר, שהייתה בת זוגו של סרן עמרי, במשך 3.5 שנים. לפני כארבע שנים ב- 27.6.2012, קיבלתי שיחת טלפון בשעה 7.30 בבוקר. על הצג הופיע שמה של אמו של עמרי. עניתי בשמחה לשיחה, אבל מעברו השני של הקו היתה אחותו של עמרי. היא אמרה לי באלו המילים: "מלכי, ספיר לא עונה בטלפון והתקשרתי כי עמרי נהרג!" מילים קצרות ומבולבלות. ואני שמעתי וכל שיכולתי לעשות, זה לצרוח את נשמתי החוצה! למזלי, אבא של ספיר, היה איתי באותם רגעים.
תוך דקות ספורות, התחלתי להפעיל חמ"ל. ספיר היתה באותו זמן בביתו של סבה בראשון לציון. מיד התקשרתי אליו ובמילים מאוד ברורות הסברתי שאני הולכת לספר לו משהו ושהוא חייב להיות מאופק, שיקשיב ולא יגיב ושרק יחזיק את ספיר בביתו ושלא יתן לה ללכת משם, כי אנחנו בדרך.
במעמד קבלת ההודעה, לא שאלתי איך עמרי נהרג. לי היה ברור, שהוא נהרג בהתקלות עם מחבלים, אך תוך כדי שיחות טלפון בדרך, כשסיפרתי שעמרי נהרג, אמרו לי לי כי מדווחים בחדשות על תאונת דרכים בכביש 4, ושבה נהרגו שני קציני חיל הים.
משמע, שאנחנו ההורים של ספיר, קיבלנו את ההודעה הטלפונית, ונסענו כדי ליידע את בתנו, ואפילו לא ידענו מה, מתי ואיך קרה מה שקרה.
הנסיעה מהבית שלנו לראשון, נמשכת בימים כתיקונם כ- 15 דקות נסיעה, אך באותו בוקר ארור היא נמשכה שעה וחצי בגלל הפקקים.
בינתיים, ספיר החלה לקבל הודעות לטלפון שלה. היא לא הבינה את פשרן כי אף אחד לא כתב משהו ספציפי, רק דברים כללים.
לאחר נסיעה ארוכה, מתישה ובלתי נגמרת, הגענו לספיר, ובישרנו לה את בשורת איוב, שתוכנה היה ידוע לנו רק מרסיסי מידע.
האם זו הדרך הסבירה וההגיונית לעבור ממצב שפוי לחוסר שפיות? לכל הדעות, לא!
יש צורך בשינוי מהותי, על מנת שגם אם מכה שכזו נוחתת על בחורה צעירה, היא תקבל את הידיעה בדרך ראויה ומכבדת.
