יום הזיכרון ה-4, אבל לא בדיוק… יום הזיכרון בשבילי חל ב-15/7 ביום הולדתך, וב-12/1 כשביקשת ממני להינשא לך. ויש גם את ה-19/10 שאף פעם לא התממש, כשהיינו אמורים לעמוד מתחת לחופה. ומה עם ה-1/1 כשחגגנו שנות זוגיות ואהבה? וה-12/7 כשזכיתי לראות אותך בפעם האחרונה. ויש גם את הימים שלתאריך אין משמעות ספציפית, ועדיין אתה מוצא סיבה להזדחל לי לתוך המחשבות ומעיר את הגעגוע והדמעות. ובכל שנה ב-22/7 כשחוזר אליי אותו לילה נורא בו חלק מהלב שלי פשוט הפסיק לחיות. אין סוף ימי זיכרון. אין סוף זכרונות. והגעגוע לא נפסק. האהבה לא נגמרת. וגם הדמעות עוד לפעמים יורדות.
טל אילוז ונתן כהן ז”ל, צילום: פרטי
בחרתי בחיים. בהווה. בעתיד. כמו שהיית רוצה שאבחר.
המשכתי קדימה, לא נפלתי לתוך העבר.
אני בטוחה שאתה גאה בי על החיים שבניתי לעצמי אחרי לכתך.
יש רגעים שאני מאושרת ושמחה.
יש ימים שהצחוק מתגלגל על שפתיי בלי הרף,
ויש גם ימים שאני קצת עצובה, לאו דווקא בגללך.
לא אלו מודדים את הזיכרון. לא שכחתי אותך אפילו לא טיפה. המקום שלך בלב שלי תמיד יהיה שלך. רק למדתי לפנות מקום חדש לחיים שאחרי מותך. אתה תמשיך ללוות אותי בכל חוויה, בכל אירוע, בכל החלטה. ובכל תאריך כזה תמיד יתעורר הגעגוע ואולי גם תרד לי דמעה. אבל היום, בתאריך הזה, אני מרשה לעצמי לשפוך על הדף ולהוקיר יחד עם כולם את הגיבור שאתה.
