אליאורה רוזנפלד כותבת על אהובה, סמ"ר הלל שמואל סעדון שנפל בקרב בקיבוץ סופה

אני והלל נפגשנו כשהתחלתי אתו ברכבת. התחלנו לדבר עד שהשגתי את המספר שלו. הדייט הראשון שלנו היה אצלי בבית. הכנו עוגיות ביתיות, שמנו גלידה בין 2 עוגיות וראינו סרט. איך שנגמר הסרט הקפיצו אותו לבסיס. היו לנו עוד 2 דייטים שבהם הקפיצו אותו אבל בסוף היה לנו דייט רגוע כמו שצריך.

הלל היה בבית חיילים בודדים וכל סופ"ש הייתי נשארת אצלו.

התחלנו תהליך כדי לעבור לגור ביחד.

הוא היה קלע חוד, בעורב סיירת נחל.

לא היה משהו שהלל לא יכול היה לעשות. היינו האושר האחד של השני, הסיבה לחייך ולחיות. היו ביננו אהבה ורצון ותשוקה.

הלל עשה שנת שירות לפני הצבא בחווה בבקעת הירדן ליד רותם. שם היה המקום השמח שלו. הייתה לו כלבת רועה וסוס והוא היה מוציא את הכבשים למרעה כל בוקר ומטפל בהם. כל פעם שהייתה המלטה הוא היה דואג שהכל בסדר וכולם בריאים. כל החיים שלו היו החווה הזאת, הכלבה שלו והסוס שלו.

הוא היה במוצב סופה בשבת השחורה (7.10.2023)

כרגיל הלל היה הראשון שעלה על מדים עם מגנים וקסדה ורובה ויצא מהחדר. הוא היה מדהים, יורה ימין ושמאל מחסל כל מי שזז. הוא דאג שכל החברים שלו הגיעו למרחב מוגן בבטיחות לפני שהוא חשב על לשמור על עצמו.

כשהוא היה במדרגות למרחב מוגן הוא נורה בראש ונפל על המקום.

הוא היה בן 21 בנופלו.

קשה לי בלעדיו. הוא היה האהבת חיים שלי. תכננו את כל החיים שלנו אחרי שהוא משתחרר. הוא עשה כל כך הרבה והשפיע על כל כך הרבה אנשים ושינה כל כך הרבה חיים.

He was my cowboy and he’ll always be part of my heart