אלינור עודד כותבת על אהובה, סמ"ר דולב אמויאל ז"ל, לוחם בגדוד 13 בגולני ב-7.10
- tali dvir
- 1 בינו׳ 2024
- זמן קריאה 1 דקות
פטושי שלי,
כבר עברו יותר מדי ימים מאז שראיתי אותך, שמעתי אותך, הרגשתי אותך…
דולב, הילד הכי יפה בגן, עם הגומות בלחיים, והעיניים הבהירות.
התאהבתי בך כשהייתי בת 13, לא ידעתי כלום מהחיים שלי ובטח לא באהבה.
אתה היית בן 15, עובד כמו חמור בשביל לעזור להורים.
תמיד דאגת שכולם סביבך יהיו מאושרים.
הפצת אור בכל מקום שהיית בו.
כשגדלנו, התחלנו לדבר על העתיד.
כמה ילדים, מה השמות, איפה נגור, ואיזה סוג כלב יהיה לנו.
היינו יושבים כל ערב ביחד, ומספרים אחד לשני איך עבר היום.
בכל פעם שהלכנו לישון, היית מבקש קיצי, לא פחות מ-10 דקות.
אין מילים שיכולו לתאר כמה אתה חסר לי,
הגעגוע שרק גדל, והחור שמתעצם.
באותה שבת שחורה, דאגת להגיע לשטח כמה שיותר מהר כדי לעזור לחברים שלך.
שלחת לי הודעה עשר דקות לפני שנפלת.
כתבתי לי שהכל יהיה בסדר לא משנה מה יהיה, ושאתה אוהב אותי..
עשר דקות אחרי ששלחת את ההודעה, אני הרגשתי.
הרגשתי את הלב שלי נתלש מהמקום.
הרגשתי שקרה לך משהו, אבל התפללתי שאני טועה.
שלושה ימים אח"כ הגיעה הבשורה.
שזהו הלכת לתמיד, עכשיו אתה עם כל המלאכים, עם אלוהים.
אני עדיין מסרבת להאמין.
לא יכול להיות שהלכת בלי להגיד לי ביי.
לא יכול להיות שפשוט ככה נעלמת.
אני אסירת תודה עלייך, אני אסירת תודה שנפלת כגיבור, ושפינית ועזרת לפצועים.
אבל אני מתגעגעת.
מתגעגעת לחיבוק דוב שלך.
אני אמשיך להתגעגע אליו ואליך כל חיי.
אני אוהבת אותך טוש, לנצח תהיה האהבה הראשונה שלי.
יש לך אנדרטה אצלי בלב.
שלך, טוש 💔
