יום ראשון, שש וחצי בערב, אני מסיימת שיעור נהיגה ונכנסת לעבוד במשמרת ערב במסעדה בה מילצרתי. הטבחים שאלו מה אני רוצה לאכול וביקשתי שניצל עם כדורי פירה. התיישבתי לאכול וברקע הרדיו משמיע מוזיקה שהתחלפה לה בצפצופים המסמלים את תחילת החדשות של שבע בערב.
“קול ישראל מירושלים, השעה שבע והרי החדשות….. בעזה נורה קצין צהל…….”
לא אמרו את השם של הקצין, אבל אני הרגשתי. אני ידעתי שזה רון שלי. קמתי מהשולחן וניגשתי לטלפון וחייגתי לבסיס בעזה. הקו היה תפוס. התקשרתי להורים שלו הביתה ואבא שלו ענה. השבר בקולו אישר לי מה שידעתי בלב.
שרון איתן ורון טל ז”ל. צילום: פרטי
רון ואני תכננו להתחתן, תכננו שיהיו לנו שלושה ילדים, תכננו במה הוא יעבוד ובמה אני אעבוד, חלמנו על הבית שלנו, הייתי בת 20 וחצי ורון גדול ממני בשנה וחצי. חשבנו שגיל 22 מתאים לחתונה. חלומות של זוג צעיר, מאוהבים, קצת תמימים, רוקמים יחד עתיד משותף שיש בו אהבה ואופטימיות בלי שום דבר שמאיים על ההגשמה של מה שרצינו .
אם יש רעש לחלומות שנשברים נסו לדמיין אותו. זה הרעש ששמעתי בתוכי. ניפוץ אכזרי וכואב. כל החלומות שלי ספגו את הכדור שננעץ בגופו של רון וקרסו אף הם. נשמתי קרסה אף היא.
אספו אותי מהמסעדה – אני כותבת ”אספו אותי” ולא “לקחו אותי” – כי הייתי כולי שברים מפורקים. אספו אותי הביתה כדי שאקח דברים לשבעה ואז אמא שלי יצאה לקראתי לחבק אותי והשאלה היחידה ששאלתי אותה הייתה “אמא, הוא כבר מלאך?”
הייתי לבדי עם הכאב והאבל והשבר. משפחתו של רון תמכה בי והייתה חלק משמעותי מההתמודדות שלי אבל בסטטוס של חברה שכולה – הייתי לבד. לא הכרתי אף אחת כמוני. לא ידעתי עם מי לדבר על המחשבות והגעגוע והכאב וההתמודדות. ימים עברו ובחלקם פעלתי כמו רובוט נטול רגע ומחשבה ובחלקם נעתי בין שמחת חיים מטורפת לכעס עצום. לא יכולתי לדמיין את עצמי בלעדיו והמציאות הוכיחה לי שזה אפשרי. כאב לי, בכיתי, התגעגעתי, כעסתי, התחננתי שיחזירו לי אותו – אבל המציאות הייתה שונה. רון שלי קבור יחד עם חלומותינו המשותפים. לא יכולתי לדמיין את עצמי אפילו חצי שנה קדימה. הדבר היחיד שיכולתי להבין זה שאני לבדי. בלי רון שלי.
31 שנים חלפו, אפילו קצת יותר. בגרתי, התחתנתי ונולדו לי ילדים, בת ובן. רון נשאר צעיר. רון נשאר בליבי. רון הוא חלק מחיי ויהיה שם לנצח.
רון שלי מלאך. בוודאות. רק שלא ידעתי כמה זמן זה לוקח להפוך למלאך מהרגע שמתים.
