אסנת חזם כותבת על אהובה, סמ"ר אור מזרחי ז"ל, לוחם בסיירת הנח"ל, שנהרג בקרבות ב-7.10

אהוב שלי , האהבה הנצחית שלי,

הרגע חגגנו שלוש שנים ביחד ובירכנו לעוד שנים ביחד. בירכנו לטיול גדול אחרי צבא. ולחתונה וילדים... אבל שבוע אחריי הגיע ה7.10 , התאריך שלא יוצא לי מהראש ומהלב, התאריך שבו לקחו לי אותך. אהבה שלי נלחמת לבד מול 10 מחבלים, השאירו אותך לבד במוצב מולם, ומשם נשבר לי הלב. נהיה לי חור ענק בלב שלא יעבור בחיים, לקחו לי אותך, את האהבה הכי גדולה שלי. היית כל העולם שלי, היית השותף שלי. זה כבר היה מעבר לזוגיות, היית לי הכל , אני חייבת שהסיוט הזה יגמר, לא מסוגלת בלעדייך. עכשיו כל שישי זה פשוט סיוט להגיע אליו, עכשיו כל זוג שאני רואה זה פשוט חריטה בלב, עכשיו? עכשיו אני לא מסוגלת לשמוע אפילו את השירים שלנו, כי אני אשמע את זה לבד... בלעדייך.

איך השארת אותי לבד בעולם השקרי הזה? הבטחת שנהיה כל החיים ביחד, הבטחת שלא תעזוב אותי, הבטחת להקים איתי משפחה, הבטחת שנשתחרר ביחד, ועכשיו אני משתחררת לבד.

אהוב שלי, אהבה שלי, אתה גיבור, אתה גיבור שנלחמת מול עשרה מחבלים לבד, ונלחמת עד השניה האחרונה. אני יודעת שנלחמת עד השניה האחרונה שלך.

אני כל כך מתגעגעת אלייך, כל כך מתגעגעת לחיבוק שלך, לריח שלך, מי חשב שאגיע לרגע הזה? לרגע שבו צריכה לדבר עלייך בלשון עבר, לרגע שבו אני צריכה להנציח אותך. אני רוצה שכולם ידעו שאור מזרחי היה הלב של כל הסובבים שלו, הוא נלחם כמו אריה, הוא גיבור ישראל.

אהבה שלי, אור שלי, אני אוהבת אותך ומדמיינת אותך כל הזמן נכנס אליי לחדר ולבית. בבקשה תחזור, הלב שלי לא מסוגל בלעדייך 💔