בעוד כמה שעות הפרסומות ברדיו ידעכו, המוזיקה תהפוך לשקטה ואז תגיע הצפירה הזו שמעבירה אותנו מיום של חול ליום של זכרון.
אף אחד לא מכין אותך למה שעומד לקרות כשאת צעירה ומאוהבת והעתיד נראה ורוד, נפרש למולך במלוא יופיו.
אף אחד לא מכין אותך לרגע הזה של הדפיקות בדלת, של ההודעה הנוראה מכל, לרגע שבו התנפצו למולך כל חלומותייך לרסיסים, לרגע בו האין, מכה ומטלטל, משליך אותך אל מצולות העצב הבלתי אפשרי, הבלתי נשכח, אל הבור העמוק מזה ממנו עליך לטפס לבד, בכוחות עצמך, כי אף אחד לא יושיט לך יד, כי האבל שלך והעצב שלך אולי יובן בשנה הראשונה אך לאחריה יצפו ממך להתנהג כאילו כלום לא קרה. התגובות שתקבלי יהיו בסגנון, אה, את היית רק החברה שלו... רק החברה שלו… איזה משפט אכזרי זה, כמה רוע טמון בו? כמה רוע!
איך אפשר להסביר שבארבע שנות הזוגיות שלכם ליווית אותו בכל שלב, בכל שמחה, בכל אכזבה, בכל כאב, בכל אושר, בכל.
איך אפשר להסביר שהכל כבר היה סגור וחתום, שחשבת שיש לכם את כל הזמן שבעולם להיות ביחד, שחשבתם והאמנתם שאתם זה לתמיד.
שחלמתם, שרציתם שהאמנתם.
ואז הכל נשבר, הכל מתרסק ואת נותרת לבד.
אין לך שום סטטוס כשאת עומדת מול הקבר הפתוח, את החברה של... את לא אחות או בת או אם או כל דבר אחר חלילה, את החברה ואליך לא מתייחסים, את צעירה, את תמצאי מישהו אחר, את תסתדרי, את תתגברי את…
ואת לבדך מתמודדת, בעזרת משפחה וקומץ חברים שעוד נותרו לך, כי אני את החברים הישנים, לא הייתי מסוגלת לראות, לא הייתי מסוגלת להתמודד עם ההמשכיות שלהם, את הזוגיות שלהם שממשיכה ושלי לא.
ואלה שכן נותרו איתך מקבלים בסבלנות ובאורך רוח את ההתפרצויות שלך, את הכאב שלך, את ההומור השחור שלך ובכלל את כל השחור הזה בפנים שיוצא ומתפרץ ופוגע בכולם ללא אבחנה.
את נותרת לבד, אין קבוצות תמיכה, לא היה אז אינטרנט ופורומים, לא הייתה דרך למצוא עוד “כמוך” היה צריך להיאחז בציפורניים ולטפס למעלה שלב שלב, ליפול ולהתרסק ושוב לטפס.
ומגיע היום ובו את לראשונה יוצאת עם בחור וכל מה שאת רוצה באמת זה להקיא, מהגועל, מהבגידה, מההבנה שהוא לא יחזור.
ימים שלמים ביליתי בבהייה בדלת בציפייה שהיא תיפתח והוא יאמר שהכל היה טעות ושהוא פה ושהכל בסדר, אבל הדלת מעולם לא נפתחה והמציאות השחורה נותרה כשהייתה.
ואז את מוצאת אהבה מדהימה ומכילה אותך עם העצב ומקבלת אותך כפי שאת. ומקימה משפחה ויש לך שמחות ועצב ודברים טובים.
אבל הזיכרון והחוסר נותרים, הם לא נעלמים רק כי הקמת משפחה, כי שיר, ריח או מקום מזכירים לך אותו, את מי שהייתם, את מי שיכלתם להיות.
והאהבה שלך מאפשרת לך את הדבר הזה כי הוא איש מיוחד ומדהים ומכיל ומקבל ואולי כי הוא בעצמו חווה אובדן הוא מבין, הוא לא “מפחד על מקומו” הוא יודע כי מקומו שמור ובטוח וכי האהבה שלי אליו אינה מוטלת בספק.
בעוד כמה שעות השקט ישתלט ואתם כולכם תתכנסו בעצמיכם. חלק עם זכר החבר, האח, הבן, האב וחלק, בני המזל, עם הכבוד לזכרם. אנחנו שחיות עם הזכרון לא זקוקות לו, ליום הזה, אנחנו זוכרות תמיד.
היום הזה הוא לזכרם של כל הילדים האהובים והמוצלחים והמוכשרים שיכלו לעשות עוד כל כך הרבה דברים ועכשיו כבר לא .
כל בקשתי שתזכרו ותכבדו את העובדה שכל אחד מהפרחים האלו, השאיר אחריו ילדה שבורת לב ומרוסקת שעושה את הצעד הראשון של שארית חייה ופשוט תקבלו אותה.
לזכרו של דני אוברסט , טייס שנהרג בתאונת אימונים ב 17.1.1995 והשאיר אחריו הורים מדהימים, אחות מיוחדת במינה, סבא , סבתא וחברים אוהבים ושבורים שעד היום מתגעגעים וחברה.
