גיא הוא חלק ממני.
לא רק במחשבות, בזיכרונות ובנשמה, הוא חלק ממי שאני, לטוב ולרע.
האישיות שלי התעצבה באופן משמעותי פעמיים בגלל גיא.
בפעם הראשונה בהיותו, ובזכותו.
בהיותו נפתחתי לרגש עמוק שלא ידעתי. לאהבה ללא ביקורת ותנאים. להיקשר עד שהופכים לנשמה אחת שלמה. להיפתח עד שנשארים עם עור חשוף, וזה מרגיש בטוח כי יודעים שתמיד נעטוף אחד את השניה.
להתגעגע בעוצמה שוברת לב כשרחוקים, ולהתפוצץ מאהבה כשנפגשים.
אהבה שהיא עוצמות של רגש גועש, אבל,
גם של רוגע... ושלווה... של חמימות ותחושת ביטחון שיודעים ובטוחים שתמשך לעד.
ואז, בפעם השניה, במותו והיעלמותו.
דברים שהיו בי מתו. ההתלהבות והתשוקה, הרצון לטרוף את העולם, לקחת בו חלק גדול ולהשפיע.
ותכונות חדשות הגיעו ולא עוזבות. אשמה, עצב, הסתגרות, והרבה פחד וחרדות.
בשנת 79 נולדתי, ובשנת 97 העולם שלי התהפך וחלק ממני מת ביחד עם גיא.
הגעגוע, הכאב והמחשבות קיימים תמיד אבל 26 שנים אחרי, כבר לא כל יום וכל היום. החיים שואבים ולא משאירים מקום לכל התחושות והמחשבות בכל רגע נתון. המשימות, המשפחה, הילדים. יש לזה יתרונות וחסרונות.
אבל יום הזיכרון לא עובר מעלי. זאת תקופה קשה. קשה מאוד ושואבת.
זה מתחיל לפני יום השואה שמאוד קשה עבורי ומלא באבל וכאב לאומיים ומשפחתיים, מציף לתוך יום הזיכרון הסמוך, ואז נמשך ברצף עד לחג השבועות שהפך לחג ארור עבורי ביום בו אבדתי את גיא.
בתקופה הזאת ההפוגות מתמעטות, הכאב משתלט והזמן שחולף לא מקל.
