הגר טולדו כותבת על אהובה, סמ"ר נהוראי לוי אמיתי, מ"כ בגדוד 13 בגולני, שנפל בקרב במוצב נחל עוז ב-7.10
- tali dvir
- 9 בינו׳ 2024
- זמן קריאה 2 דקות
נהוראי האהבה של חיי ❤️🩹
לא היינו צריכים אף אחד ושום דבר, רק אחד את השנייה. האהבה שלנו פרחה מידידות וחברות כנה ואמיתית, והיה ברור מההתחלה שזה זה. שום דבר לא יכול היה לעצור אותנו, הבדלי אורח החיים שלנו, המרחק שנאלצנו לחיות איתו בזמן השירות הצבאי, הגעגוע והזמן היו חלשים לעומתנו.
שום דבר - עד השביעי באוקטובר.
הפעם האחרונה שהתראינו הייתה יומיים לפני, חול המועד סוכות, כשנסעתי לנחל עוז יחד עם הוריו ואחותו, שהם כבר הפכו מזמן למשפחה השניה שלי. אף אחד לא סיפר לי שלא יקחו שבועיים עד שאראה אותו, אלא הנצח.
החיים שלי התהפכו ברגע, כי לא רק שאתה נלקחת ממני בידי הרשע, אלא כל החיים שלנו שסבבו אחד את השנייה, נגמרו.
המיטה שלי שלא תיכנס אליה שוב, המושב שלצד הנהג, זה שלא תשב עליו כי לא אאסוף אותך יותר בסופ״ש, אפילו טבלת המקומות שרצינו ללכת לאכול בהם נשארת חצי ריקה.
לא היינו צריכים שום דבר חוץ מאחד את השנייה, הבנו את זה כשהיינו מתחילים להתחרפן ככל שהשבוע עובר עד הרגע שהיית חוזר, והיינו מתכרבלים מתחת לשמיכה, גם בחום של הקיץ, ושוקעים לחיבוק הכי מחמם בעולם.
תוכניות שבנינו אפילו העידו כך, לא חשבנו על המסע הגדול לחיפוש עצמי, רק שנינו בדרום איטליה עם פיצה, זה מספיק.
רצינו למצוא דירת חדר במושב, מספיק קרובה למשפחות שלנו, ולקרוא לזה בית, כי חדר הוא רק חדר, והביחד זה הבית.
רצינו רוטווילר, שיהיה בשביל חץ כחבר חדש.
רצינו בעיקר לסיים את המסע הזה, שהתחיל בסוף התיכון והיה עתיד להיגמר ב17.4, יום אחרי יום ההולדת שלי, להגיד שלום יפה לצבא, ולחיות את החיים המשותפים שלנו סוף סוף.
למדנו וגדלנו ביחד, מילדים קטנים עם אהבה גדולה, לבוגרים עם אהבה ענקית.
חודשיים אחרי, ואני עוד מתפללת שהסרט הזה יגמר ושתחזור, ובשקט תיכנס מתחת לשמיכה ותחבק אותי עד שיגמר הכאב.
אני אוהבת אותך פרצוף יפה שלי, המלאך השומר שלי, הנפש שהייתה טובה מדי לעולם הזה, הנפש התאומה שלי, זה שהיה רב איתי עד אמצע הלילה עד שאיכנע ואסכים לקבל שאתה אוהב אותי יותר.
מתגעגעת עם כל הלב 💔
