7.10.2000
חגגנו לך יום הולדת 18. ההורים שלך היו בחו”ל אני חושבת, ואותך הפקידו לשמור על גלעד ולחלוב את הפרות. באותו בוקר נתתי לך במתנה את הספר “משפחת החיות המוזרות” כי תמיד אמרת ספק בצחוק ספק ברצינות כמה שהמומינים היא התכנית האהובה עליך ואיך שאתה מעריץ את סנופקין המינימליסט שלא צריך כלום חוץ מטבע ומקל. פתחת את העטיפה והסתכלת עלי המום- מצד אחד זו הייתה מתנה מצחיקה, ספר ילדים לבן 18, אבל זו הייתה גם מתנה של הקשבה והמבט שלך היה מופתע שזכרתי. למתנה צרפתי גם ברכה, 18 סיבות למה אני אוהבת אותך, או אולי היו שם עשר, או עשרים. אולי עוד אחת לשנה הבאה? השנים עוברות והפרטים נשכחים ממני.
שני אומיאל פלדמן ומרום פישר ז”ל. צילום: פרטי
אחרי הצהריים יצאת לחלוב את הפרות ואני נשארתי בבית עם גלעד. עמלנו להכין לך ארוחת ערב בהפתעה ליום ההולדת, וברקע התנגנה קלטת הוידאו של להקת קווין ואני כל הזמן ביקשתי מגלעד שיעביר אחורה לשיר love of my life שכ”כ אהבתי “לחרוש עד שהקלטת תישרף”, כמו שצחקת עלי. פתאום נכנסת נסער וחיוור, הסתערת על השלט, העברת ערוץ בפראות שלא הייתה אפיינית לך וכעסת, ממש כעסת עלינו שהטלוויזיה לא פתוחה בערוץ החדשות. אמרת ששמעת במחלבה שנחטפו חיילים בהר דב ללבנון, ישבת לבן כולך מול הטלוויזיה ולא הפסקת למלמל: “איזה מסכנים.. איזה פחד.. לא רוצה לחשוב מה עבר להם בראש”
תראה מה זה, 18 שנים חלפו והמשפט הזה לא יוצא לי מהראש.
אחר כך כבר לא חגגנו יותר. יום ההולדת הכמעט אחרון שלך הסתיים בחיבוק ארוך ועצוב ולילה עם מעט מאד שינה.
כשהחזירו את גופותיהם, אתה כבר היית בלשון עבר, ואני ישבתי ובהיתי במסך הטלוויזיה ולא הפסקתי לבכות. עד הרגע האחרון האמנתי שיחזרו בחיים. כל כך הייתי צריכה שלפחות הם יחזרו בחיים, ולו רק בשבילך, שדאגת להם כל כך.
מאז, השיר הזה של קווין כמו הרבה אחרים, מתנגן אחרת לגמרי, ואפילו שאחריך היו לי עוד שתי אהבות גדולות, את המושג “אהבת חיי” לא העליתי עוד על שפתי עד שהבת שלי נולדה.
בערב ראש השנה זמזמתי את “ערב חג” והיא שאלה על מה השיר שאני שרה מדבר. הסברתי לה ושאלתי אם היא זוכרת שסיפרתי לה על מרום. היא אמרה “כן, הוא שהציל את החתול מקופסאת השימורים” וצחקה את הצחוק הנפלא שלה, כי סיפרתי לה את הסיפור בצורה מצחיקה. אחרי כמה שעות, לפני שיצאנו מהבית, צלצל הטלפון הנייח שאני אף פעם לא מרימה כי תמיד זה סקרים או תרומות או הודעות לא ברורות באידיש. גם הפעם אמרתי לכולם לא לענות, כרגיל, אבל אז הבת שלי הסתכלה עלי ואמרה: “אבל אמא, אולי זה מרום”.
ועד עכשיו שמרתי את הבכי בבטן מהמשפט ההוא שאמרה. והיום אני מחכה שיצלצל הטלפון הנייח. אפילו שאתה לא מכיר את המספר, אני מבטיחה לענות.
