זה חייב להיות ככה. הוא חייב לחייך את החיוך הזה. היא חייבת להתאהב בו ובחיוך שלו. הוא חייב לקחת את החיוך איתו ולצאת להגן על המדינה. היא חייבת להתגעגע. הוא חייב להיתקל בלילה אחד ארור. הלב שלה חייב לצאת אליו, כל דקה, כל שעה, כל לילה, גם באותו הלילה. החיוך שלו חייב למות וללכת ביחד איתו. היא חייבת לקבור את החיוך שלה איתו. הוא היה חייב לצאת, להילחם, להקריב ולהגן. היא היתה חייבת להתרסק לאלף חתיכות מדממות שכל אחת מהן פועמת כמו לב קטן.
הזכרון שלו חייב להמשיך לבעור כמו לפיד ולהראות לנו את הדרך. הכאב שלה מוכרח להיבנות למגדלור עצום של תקוה שיביא את האחד שיהיה מסוגל להכיל את שניהם, אותה ואת ההוא שיהיה שם לעולם. הוא חייב להגיע ולברוא אצלה חיוך חדש, לאסוף את השברים ולהיות המשך של משהו שלעולם לא יהיה לו המשך. הוא חייב להבין שאת החיוך ההוא לא ניתן להשיב. הם חייבים לברוא חיוך חדש. זה חייב להיות ככה.
מוקדש לכל החברות של הנופלים, מעגל הקורבנות הראשון של הנופלים ומה שכבר לא יכול לקרות. לזכרו של מור אלרז ז"ל, הגיבור האישי שלנו שנהרג על הגנת המולדת והשאיר אחריו בור שאין לו גבולות.
מור אלרז ז״ל, צילום: פרטי
