יובל בן אליעזר כותבת על אהובה, סמ"ר עידן רז ז"ל, לוחם גולני שנהרג באוגדת עזה ב-7.10

עידן שלי אהובי שלי,

כמעט שנה של אהבה מהסרטים,

הכי ילדותית הכי בוגרת שאפשר.

הבנה עמוקה של הצד השני, בלי לשפוט ובלי אגו.

לימדת אותי אהבה אמיתית, מה זה לדאוג לבן אדם עד שאין אוויר, מה זה לאהוב מישהו עד שכואבת הבטן,

לצחוק עד שכבר כואב בצלעות, לבכות מדאגה אם לא ענית יותר משעה.

לא משנה כמה קשה היה, תמיד הצלחנו להתגבר על הכל, ביחד, יד ביד,

כי כאלה היינו, תמיד מחזיקים ידיים, כולם צחקו שאין שנייה שאנחנו לא מחזיקים יד ביד.

תמיד ביחד, תמיד בהבנה מוחלטת שאנחנו פה כדי להישאר בשביל השני.

ואני לא מצליחה לעכל שלא אראה אותך שוב, או שלא אשמע אותך צוחק מאיזה בדיחה ילדותית שלי,

שלא אראה את החיוך המאיר שלך מרחוק, אחרי שלא נפגשנו שבועיים.

ואיך זה הגיוני, שהטוהר שלך, והענווה שלך, והצניעות והטוב לב שלך, לא יהיו עוד,

כי פשוט החליטו בשבילנו שלא?

הייתה לנו אהבה מהסוג הזה שרואים רק בסרטים, ושייחלתי לה תמיד.

אהבה ראשונה, והכי טהורה בעולם, הכי אמיתית וטובה שיש,

הכי מצחיקה ומשוגעת,

הכי בכל דבר, כי כזה היית בעצמך,

הכי טוב,

הכי יפה,

הכי רגיש,

הכי מצחיק,

וגם הכי גיבור,

גיבור שלי, והיום גם של מדינה שלמה.

ונשארתי לאהוב לבד, ולנצור את הרגעים שלנו בזיכרון שלי עמוק, שלא ילכו לשום מקום,

ולחכות ליום שבו ניפגש שוב.

אני מודה לך על כל רגע, כל חיבוק, וכל נשיקה.

אני אוהבת אותך לתמיד, ומתגעגעת בכל שנייה ביום שלי.