כבר 15 שנה

כבר 15 שנה.

אני כבר לא אותה נערה.

אני אישה, אמא , רעייה.

כבר 15 שנה.

אני ברכבת דוהרת.

הזמן לא עוצר, הוא ממהר.

כבר 15 שנה.

אני בתנועה, בלמידה.

מחפשת את המקום השלם שלי.

כבר 15 שנה.

אני פוגשת אותו

בכל פינה

במילות השיר,

על שם עסק

בגן המשחקים,

כשקוראים בשמו

לאחד הילדים.

כבר 15 שנה.

אני בעולם השכול

עונה להגדרה: "החברה".

כבר 15 שנה.

אני מבינה,

שאין חשיבות אמיתית

לזמן או לסטטוס:

חברים, ידידים, נשואים, קולגות.

כבר 15 שנה.

אני מכירה שהרגשות שעולים

מתוכנו קשורים בתשובה לשאלה:

כמה הדמות שנעלמה מחיינו היתה

משמעותית עבורנו?

כמה היא השפיעה על זהותנו,

ועיצבה את חיינו?