יום הזיכרון לחללי צה״ל, 2020
שמי ליטל ולפני 15 שנה איבדתי (לא באמת, אני יודעת איפה הוא) את בן זוגי סתיו.
סתיו ואני הכרנו בתיכון והיינו בני זוג 6 שנים. אני גדלתי איתו בביתו והוא איתי בביתי.
סתיו היה בחור גבוה, תכול עיניים, חתיך אמיתי ושטותניק גדול. כל השנים חלם להיות טייס אבל לא צלח את המיונים והחל שירות בנ"מ. רק לקראת סוף השירות שלו נכנס בו שוב הגו'ק והוא החליט לעשות שוב את הגיבוש- ועבר. הוא התחיל קורס טייס ועבר בהצלחה מרובה את הטיסות. אם הכל היה מתנהל כפי שתוכנן בטח היו מראים אותו באיזו כתבה בערוץ 2, עם קסדה, פנים מטושטשות והאות ס', שחלילה לא יזהו.
אבל דברים לא התנהלו כפי שרצינו וסתיו חלה בסרטן אלים במהלך השירות. הוא נאבק באומץ והרבה הומור במחלה- והפסיד. השנה "שבילינו" יחד בבית חולים היתה נוראית, מלאת תהפוכות. הוא נפטר בערב יום שישי כשכולנו לצידו.
שלושה ימים לאחר שנפטר קיבלתי שיחת טלפון מאישה בשם פיליס שפתחה את השיחה במבטא אמריקאי ואמרה לי "ליטל, אני כל כך מצטערת". שם נפל לי האסימון. פיליס סיפרה לי על עמותת "הותיר אחריו חברה" ואמרה שנפתחת קבוצה תמיכה לחברות שאיבדו את בן זוגן ושאני יכולה להצטרף. מה אגיד לכם- קבוצה תמיכה מההזויות שניתן לדמיין. בנות שיושבות בקומה 47 בבניין עזריאלי (חלונות ממוגנים, אי אפשר לקפוץ) ומספרות איך איבדו את האהבה הגדולה שלהן, ככה ברגע.
כמה דמעות וכמה הומור שחור נשפכו בחדר הישיבות הזה של ברייטמן אלמגור. שנה שלמה, כל שישי, נסעתי לשם לפרוק, להתפרק ולהתחבר מחדש , בליווי עדי, שבני הזוג שלנו "שכנים" בהר הרצל.
במשך שנים יש לי יחסי אהבה- שנאה עם יום הזכרון. זה יום קשה ונורא ואני זוכרת את כל אחד מהסיפורים בשולחן. תמיד הרגשתי "חברה שכולה סוג ב'" כי לא היה פה איזה סיפור הירואי, לא היה מוצב ולא היה רימון ולא היה מחבל. אבל היתה אהבה והיו חלומות והיה סתיו.
בשנים האחרונות אני כואבת את האובדן ממקום אימהי, ומחוברת יותר לכאב של המשפחה (איתה אני בקשר עד היום. הם היו בחתונה שלי והם אחת המשפחות המדהימות ביקום). אני בסדר. באמת. יש לי אהבה גדולה, ומשפחה מדהימה ששלחו לי מלמעלה במתנה.
ויש לי תודה, ענקית, לרינה ולפיליס מקימות העמותה שתומכות בכולנו עד היום.
ליטל וסתיו ז״ל, צילום: פרטי
