נבו ינאי כותב על אהובתו, סמלת עדי ברוך שנהרגה מרקטה בדרכה למילואים

אהבנו להצטלם ביחד, אני, עדי והמצלמה. 30 שניות בה אנחנו כמו דוגמנים סיניים מחליפים פוזה כל שניה.

ידעתי שאציע לה נישואין תוך כדי תמונה, הכל כבר היה מוכן,

אבל בשדות כותנה כל היופי הוא הסיבים הלבנים הרכים והשמים בשעת דמדומים.

"האדמה לא כל כך יפה" כך היא אמרה בתמונת הסאלטה שביקשתי שתצלם כדי לבחון האם אוכל לכרוע ברך ולהציע לה להיות אישתי.

אז וויתרתי...

פעם הבאה... חשבתי לעצמי. יהיו עוד הרבה ימי צילומים. עד יום ההולדת שלה בעוד שלושה שבועות בטוח נצטלם.

בין שיחי הכותנה

לבושים חולצה לבנה

נוצרים יחדיו זיכרונות

שתי נשמות אוהבות

בידיהם אוחזים את אהבתם

מעולם לא אהבו כמותם

נווד ונסיכה מהאגדות

לא יוסיפו עוד הרפתקאות

עיניה בעיניו נוצצות כמו כוכב

והוא מתלבט האם להציע עכשיו

הזדמנות בכיס הייתה והיה גם רצון

ידע הוא את עיניה זהו אינו המקום הנכון

לחזור לעבר לא ישנה דבר

אבל הכאב עדיין נשאר

סיב רך יארג לבד

היאך ידע שישאר לבד

בין שיחי הכותנה עם מחשבות על חתונה

נווד אוסף את שברי ליבו ומנסה להבין את מהות חייו.