נועה מדר כותבת על אהובה, סרן דור שדה ז"ל, מ"מ בגדוד צבר בגבעתי שנהרג בהתקלות עם מחבלים בגזרת עזה

פתאום לכתוב עלייך נהיה בלתי אפשרי, למרות שיש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד.

איך אני יכולה לסכם אותך בכמה מילים?

דורי, לימדת אותי כל כך הרבה על החיים.

גרמת ללב שלי להיפתח אחרי שלא הצליח שני עשורים.

היית לי לזוגיות ראשונה שלא אשכח גם בעוד שנים.

אני מתגעגעת.

מתגעגעת לתחושות השגרתיות שהיו לי רק לפני כמה חודשים. להתלהבות שלי מצמדי המילים ״אהבה שלי״ ו״אני זמין״, לידיעה שבסופ״ש אנחנו נפגשים ולתכנן כבר מיום ראשון מה אנחנו עושים.

אני מתגעגעת.

מתגעגעת לרגעים הקטנים, לשיחות טלפון ארוכות של סיכום יום, ולבקבוקי יין אדום שהיינו מפרקים על ימין ועל שמאל.

אני מתגעגעת אלייך דור.

איך בהתחלה פחדתי מהרגשות, מזה שאתה גורם ללב שלי לחוות תהפוכות. חשבתי שזה לא תקין, כי לא הכרתי את העניינים, ואיך אתה הסברת לי?-

״ברוכה הבאה נשמה, ככה זה כשאוהבים״.

אני מסתכלת על התכתבויות, נזכרת בשיחות, ומבינה כמה באמת הרגשת אותי מבפנים. הכרת אותי לעומקים. ידעת תמיד מה להגיד- מתי לחזק, מתי לאפס, מתי להצחיק ומתי לרגש, מתי לחבק ומתי לנשק. ראבק, אני מתגעגעת באמת.

ואיך מבחורה לא מאמינה, פתאום כל דבר מרגיש כמו סימן קטן שמשאיר טיפה של אמונה, שאולי אתה מאותת, שאתה עדיין כאן מתצפת. אתה לפעמים עוד מסתלבט, לפעמים מייעץ, ולפעמים סתם צופה ומגחך.

אולי זה הרצון שלי להיאחז, או לפנטז על הסיפור שעוד היה יכול להימשך, אבל הלב, הלב עדיין מסרב להכיר באמת…

דורי, גם אז מקרוב, וגם עכשיו מרחוק, לימדת אותי ואתה עדיין מלמד בלי סוף.

אז בתמצית

תודה על זכרונות מתוקים

על חוויות וריגושים

וכן, גם על ריבים מטופשים

תודה לך

ותודה עליך

אני אוהבת, מתגעגעת וכואבת

במימדים שלא חשבתי שאוכל להרגיש

והלוואי, שהמדינה תכיר, את השמות והפנים שמאחורי הנופלים. דור שדה, אתה בלב שלי לתמיד.

____________________________________

דור נפל ב9/10/23 במהלך טיהור בתים בכפר עזה, בבית האחרון ובחדר האחרון, כשהוא היה המפקד המוביל בראש. 50 שנים בדיוק לאחר שסבו יצחק נפל במלחמת יום הכיפורים.

במותם ציוו לנו את החיים.