סגן עדי הראל, בת הזוג של רס"ל יונתן סביצקי ז"ל משתפת:

להיות לוחמת וחברה שכולה. אני מרגישה לפעמים שאני צריכה לבחור בכל רגע ביום האם אני הקצינה בתפקיד או האם אני החברה המתאבלת. הכל טוטאלי, או זה או זה, בכל רגע ביום זה פוגש אותי. ככל שהזמן עובר, האנשים מתפזרים וחוזרים לשגרה הרגילה ובסוף נשארים, או יותר נכון חוזרים ומופיעים מחדש אנשים מפתיעים. חברים מהעבר, חברים של יונתן ואנשים אחרים שכנראה חושבים עליי גם אם אני לא יודעת. יש רגעים שאני עם תקווה ועם רצון לחיות, שדחף החיים גדול עליי, ויש רגעים שהכל אבוד. הכאב תהומי ולא מפסיק אלא הגעגוע מתפשט והזכרונות נהיים קהיים יותר ויותר. כנראה שהדבר שמחזיק אותי זאת ״השגרה החיונית״ שלי בתור קצינה בצה״ל והעמותה. העמותה חשפה אותי לבני ובנות זוג במצב דומה לשלי וגם נותנת עוגנים במהלך השנה, עוגנים לתת לכאב והשכול מקום גם אם אין רגע של אבל לאומי. אנחנו מקבלים יחס במהלך החיים שממשיכים לרוב האנשים במדינה. רוב הזמן, אחרי תקופה של שמונה חודשים, אני בוחרת להישאב לחיוניות ועשייה משמעותית כי זה פשוט יותר קל מלכאוב עד עמקי נשמתי.