סיגל וורז'יב כותבת על אהובה, רס"ל רז אבולעפיה ז"ל, לוחם בחטיבה 12, שנהרג בקרב בצפון הרצועה

אמרו לנו שאנחנו מתאימים,

שלשנינו מגיע להיות עם אנשים טובים.

ואחרי שראינו זה את זו בתמונות,

קיבלת את המספר שלי ודיברנו שעות,

״היי סיגל, אני רז נעים מאוד״.

יצאנו לדייט והיה לנו מדהים,

רק אני ואתה, פק"ל קפה, ותצפית להרים.

התאהבנו והפכנו לחברים הכי טובים,

אהבנו לטייל ולהנות מהחיים.

מכת מדינה, שבת השחורה,

ובלי היסוס אתה מודיע לי- אני יוצא למלחמה.

ארזת תיק, יצאת למילואים,

כל ערב התקשרת, פרקנו געגועים.

חיכיתי בסבלנות, ספרתי ימים,

חזרת אליי לאפטר, חייל חתיך על מדים.

למדנו לנצל יחד כל שנייה,

הערכתי כל כך, אני קיבלתי מתנה.

נסעתי אליך לאשקלון כשיצאת מעזה,

״תשגרי את עצמך״ אמרת לי. עניתי- מאמי אני טסה.

התיישבנו על החוף והשלמנו פערים,

היינו מחובקים והכי אוהבים.

התחלנו לתכנן טיסה וטיולים,

חלמנו על לחגוג אירועים משמחים.

בערב ישבנו עם כל החברים,

הם סיפרו לי כמה אותך הם אוהבים,

היה מצחיק, וכולם סביבך שמחים.

למרות שהיית קרוב לא הפסיקו הגעגועים,

ואת כל הלילה העברנו מכורבלים.

היו לנו שיחות עמוקות לפני השינה,

חיבקת אותי חזק ואז נתת נשיקה.

קמנו יחד בבוקר, צחצחנו שיניים,

אתה לבשת מדים ונעלת נעליים.

הורדתי אותך בכפר הנופש, חזרת חזרה,

ורגע לפני אמרתי, איזה חתיך, תן לי לעשות לך תמונה.

היא הייתה האחרונה, בכל מקום היא פורסמה,

עכשיו כל ישראל ראו כמה יפה אתה.

לא היה לך זמן לשיחה ושלחת לי הקלטה,

אמרת לי- אני אוהב אותך באבי,

אני אוהבת אותך.

עבר חודש שלם אני לא מאמינה,

אני כל כך מתגעגעת, אתה חסר לי כל דקה.

נפלת בקרב כשהגנת על המדינה,

מוות של צדיקים, אנשי מעלה.

שנינו אנשים של חצי הכוס המלאה,

תודה לך מלאך שלי, על תקופה כה נפלאה.