סתיו פלד כותבת על אהובה, סרן עומר וולף ז"ל, סמ"פ בגדוד 51 בגולני, שנהרג בקרבות ב-7.10

יחסית לחיים שלמים היינו בתחילת הדרך,

כל שבוע סופרים את הימים,

כל סופ"ש עם פרפרים,

מתגעגעים.

כל החיים היינו מתחת לאף אחד של השני.

אותו יסודי, אותה חטיבה, אותו תיכון. בקיבוצים צמודים.

5 חודשים לפני תחילת המלחמה דרכינו הצטלבו,

וכבר מהדייט הראשון שנינו ידענו שעוד ניפגש, והרבה.

הייתה לי הרגשה, שמצאתי את האחד.

זה שמאזן אותי, שמרים אותי הכי גבוה, ומחזיר אותי לקרקע כשצריך, שיודע לפרגן ולדאוג, מקשיב, מכיל, מכבד, מצחיק עד שכואבת הבטן, בן אדם עם אישיות מדהימה, איש של אנשים, צנוע, מוערך ומעריך, גבר עם סל ערכים שכל פעם הייתי מופתעת ממנו מחדש.

בוגר ואמיתי, גבר עם שאיפות,

גבר עם חלומות,

בן אדם עם לב זהב כזה שכל אחת רק חולמת להכיר, ורוצה להכיר להורים.

והזמן המשיך, הקשר התחזק, התוכניות לעתיד נבנו, הדיבורים הגדולים על עתיד משותף כבר לא הפחידו, הכרנו את המשפחות, תכננו את החיים המשותפים.

אבל ב7.10 הזמן נעצר, החיים נעצרו.

לא הספקנו להיפרד,

בחמש בבוקר דיברנו קצת, כתבנו בוקר טוב, כשעוד לא ידענו מה יבוא. חזרתי לישון והתעוררתי לסיוט.

המקום הבטוח שלי איננו, הגבר שאני אוהבת כבר לא איתי.

כמעט שלושה חודשים עברו ועדיין לא מעכלת שאני חיה בעולם בו עומר לא נמצא.

אני מתגעגעת למגע, לחיבוק החם, למבט, לקול, לריח, לחיוך, לצחוק, ללהגיע לדירה ושיעיף אותי באוויר, מתגעגעת להכל.

אני מתגעגעת אליו כל כך.

אני אומרת תודה על האהבה שנכנסה לחיי, על כל החוויות והרגעים שישארו רק שלנו, על הזכות להכיר את עומר וולף, על הזכות להיות הבת זוג של עומר וולף, על המשפחה המדהימה שלו שהשאיר לי.

על כל מה שלימד אותי ובכל יום מחדש מלמד.

אני יודעת שהוא איתי יד ביד במסע איך ללמוד ללכת מחדש, מרגישה אותו בכל רגע.

עומר שלי, הגבר החתיך שלי, מבטיחה לקחת ממך את כל הטוב שהיה בך ולנסות להיות יותר טובה לעולם הזה.

לנצח שמור לך מקום בליבי.

אני מתגעגעת, אני אתגעגע, אני אוהבת ואוהב אותך תמיד.

——————————————————————————-

סרן עומר וולף מגבעת חיים מאוחד שירת כסמ"פ בגדוד 51, גולני, נפל בקרב מול מחבלים ב7.10 בהגנה על הישובים בעוטף.