עמית יחיאל כותבת על בן זוגה, סמ״ר איתי מרציאנו ז״ל, סמל מחלקה בבאח צנחנים 890, שנפל ב7.10 בקרב על הגנת אזרחים בעוטף:

זה איתי, האהבה הראשונה והכי גדולה שלי שלנצח תהיה. הילד שהעיניים שלי נוצצות בכל פעם שאני מסתכלת עליו. עד היום. התחלנו לצאת שהייתי בכיתה יא, איתי היה שנה מעליי. מהרגע הראשון שראיתי את איתי, סתם עומד בצד באיזה מסיבת תיכון התאהבתי בחיוך שלו. הוא חייך חיוך ענק שהיה מרוח על כל הפנים ולפני שידענו אפילו את השם אחד של השני עמדתי ובהיתי בפנים היפות שלו והרגשתי שאני נמסה מבפנים. לנצח ייחרט לכולם החיוך הזה, הכי גדול ויפה, שהאיר איתו כל חלל שהיה בו וגרם לאנשים להתאהב בו במאית שנייה, בדיוק כמו שקרה לי. תמיד אני זוכרת שהסתכלתי על איתי בהערצה. עדיין. כל הזמן. בחנתי הרבה פעמים את ההתנהלות שלו מהצד ונפעמתי לגלות בו עוד ועוד צדדים שהם פשוט מטורפים, כי היה בו הכל מהכל. והוא היה הבן אדם הזה שכל אחד צריך בחיים שלו והזכייה הכי גדולה שתהיה לו אבר. הילד הכי אוהב ואהוב שיש, לא קיים מישהו שיגיד מילה רעה כי כולו טהור. הוא מקשיב ומכיל ומייעץ, הוא שופך אנשים מצחוק, הוא חכם בצורה לא הגיונית בלי מאמץ, הוא מוכשר בכל דבר שהוא נוגע בו והוא כזה יפה תואר מבחוץ ועוד יותר מבפנים. הוא מצליח לקלף מאנשים שכבות של רוך בלי לעשות יותר מידי, הוא חבר החלומות של כל אדם, הוא נחת, הוא ילד פלא. הוא הכל מהכל, והוא לא כאן. ואני זכיתי והפסדתי את העוגן שלי ואת הבן אדם שאם היו אומרים לי לבחור אחד להמשיך איתו לכל החיים אפילו באיזה אי בודד מסריח בלי תנאים. הוא היה הבחירה הראשונה שלי. וגם את זה היינו הופכים לחוויה הכי טובה בעולם כמו שאנחנו יודעים. אני לא אתחיל לתאר מה עבר עליי ברגע שבישרו לי את הבשורה ששינתה לי את החיים, הרגע שהלב החסיר פעימה, כי בודדים האנשים שבאמת יצליחו להבין איזה חור נוצר לי בלב וכל הגדרה שאתן פה היא עדינה ומיותרת. מרגישה ריקה בכל חלק בגופי. איתי היה האור ועכשיו האור כבוי. ואין צפי מתי ידלק בחזרה או אפילו שאראה איזה ניצוץ קטן. נתתי לו את הלב שלי. הוא אצלו והוא שייך לו. הוא עצמו הלב שלי. איך ממשיכים ״ששני״ הלבבות שלי לא כאן? משום מה אני עדיין כל בוקר פותחת את העיניים ומקווה למצוא אותך ומתפללת לפגוש אותך איפשהו במקרה שוב בפעם הראשונה ולהתאהב בך מחדש. אני מאוד מנסה להסתכל על הסיפור שלנו כמתנה ולא כאובדן. כי בין כל התחושות הרעות שמלוות אותי, אני מרגישה פשוט ברת מזל שזכיתי להיות הילדה שבחרת לאהוב ושאתה היית שלי. בסיוטים הכי גדולים שלי לא דמיינתי שככה יראה הסוף שלנו. איתי שלי, יש אנשים שנשארים גם אחרי שהם עוזבים. החיוך שלך, הלב הענק שלך ואתה כולך, גם לנשמה שלך יש את הנוכחות הכי חזקה בכל חלל אפשרי. גם בן אדם שלא מכיר אותך, מספיק רק מסתכל על תמונה שלך ודרך העיניים הטובות, צולל לתוכן וחש בכל הצניעות והאצילות נפש שלך. מקווה להצליח לקום מהדבר הזה, כי גם אחרי יותר מ9 חודשים ההזיות שאתה חוזר אליי בריצה ומרים אותי באוויר בבכי התרגשות לא מרפות. בנתיים לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני מתגעגעת אלייך איתיתוי. ואוהבת אותך בלי סוף🐙