ענבר ביטון כותבת על אהובה, סמל נועם בן מוחה שנפל בקרב עם מחבלים בחבל העוטף

את נועם שלי הכרתי בעבודה. היינו מלצרים באותו אולם ומהרגע הראשון התאהבתי בחיוך שלו ובשמחת החיים שלו.

לכל מקום שהוא היה נכנס, היו שמים לב אליו ומתאהבים בו ישר. הוא היה הבן אדם הכי תומך ומכיל שיש. הוא תמיד דאג שיהיה לי טוב ושאני אהיה שמחה. בארוחות שישי הוא תמיד היה מקרב אליו את כל הסלטים שאני אוהבת ותמיד דואג שיהיה לי מה לאכול.

כשפתחתי את העסק שלי הוא לקח את המשכורת שלו ופשוט הביא לי אותה בלי שביקשתי או אמרתי שאני צריכה, רק כדי שאני אוכל להגשים את החלום שלי בלי לחץ.

הוא היה הכל בשבילי.

הוא היה האהבה הכי גדולה שלי והחבר הכי טוב.

הכתף התומכת ושותף לחיים.

נועם שלי היה לוחם בגדוד 51 בגולני.

הוא תפס קו בכיסופים כבר כמה חודשים.

בשבת השחורה הוא היה במוצב.

בדיוק סיים שמירה כשהתחילו האזעקות.

כשהם הבינו שיש חדירת מחבלים, הוא הלך לנשקיה להביא מאג ורץ לש.ג לעזור לחבר שלו להילחם.

הגיעו רק למוצב שלו מעל ל30 מחבלים שהוא נלחם בהם עם עוד חבר לבד.

הם נלחמו שם בשלושים דקות הראשונות של הלחימה, שלושים הדקות הכי קריטיות.

הוא הציל מוצב שלם ואיפשר לכל הלוחמים להגן על הישוב עד שהוא נהרג.

הוא היה וישאר גיבור בן 20 לנצח.

נוני שלי, אני רוצה להגיד לך שקשה לי בלעדיך אבל תדע שאני הכי גאה בך בעולם, לא פחדת מכלום ובחרת ללכת ולהגן על כולם.

הצלת המון אנשים בגבורה שלך ובזה שבחרת להילחם ולא לברוח.

זכיתי להכיר אותך ולהיות הבת זוג שלך.

אין יותר גאה ממני. ואני מקווה שכל העולם ידע את הסיפור שלך ושישמע איזה גיבור היית.

אני אוהבת אותך הכי בעולם.

תודה על הכל על כל מה שעשית בשבילי ובשביל עם ישראל.