רוני אטיאס כותבת על אהובה, סמ"ר יובל בן יעקב ז"ל, שנהרג ב-7.10 בגבול עזה

יובל ואני מכירים מעל לשנה וחצי. אנחנו משרתים באותו גדוד והתאהבנו רק בארבעת חודשים האחרונים. תמיד היינו חברים אבל לאט לאט התקרבנו ובסוף נהיינו זוג וזה הפתיע את כולם סביבנו.

יובל התגייס במרץ 21 לחיל היריון משם השתבץ לחטיבה 7 ובסוף לגדוד 77 לפלוגת מלכות חרמון, ובגלל שהיה חייל מצטיין הועבר לחפ״ק מג״ד.

התפקיד שלו בטנק היה טען. תפקיד שדורש כוח ומהירות. יובל היה הכי חזק שאני מכירה.

אין משהו שיובל לא יכול היה לעשות ותמיד היה על מי לסמוך.

יובל ואני התעוררנו באותה שבת במוצב יפתח בגבול עזה למטח רקטות בלתי פוסק. נכנסנו למרחב המוגן וכשיובל ראה אותי מפחדת הוא חיבק אותי בלי סוף.

אחרי עשרים דקות הגיע דיווח על חוליות מחבלים שמנסים לחדור לבסיס. יובל נתן לי את הכפכפים שלו כדי שלא אברח יחפה ורץ לש״ג עם עוד חבר וכיתת הכוננות. הם נלחמו שם עד הרגע האחרון.

ובעצם יובל הציל את החיים שלי ושל כל הבסיס כשהלך יחף עם פיג'מה להילחם במחבלים, ואנחנו התחבאנו.

יובל נהרג באותה התקלות , בן 21 בנופלו.

יוב שלי היה הגבר הכי מדהים שיכולתי לבקש לעצמי. יש לו את הלב הכי רחב, תמיד דואג, תמיד מכיל, תמיד בשבילי. כולם ידעו שזה רוני ויוב.

יוב שלי הוא תמיד הילד הכי שמח, תמיד צוחק, תמיד עם חיוך על הפנים ועם שמחת חיים תמידית.

כולם סביבו ידעו שאיתנו תמיד שמחים.

עם העיניים הכחולות שלו הוא הקסים את כולם.

הלב שלי פעם בשבילו. הוא אהבת חיי. תכננו את כל החיים קדימה, בנינו כבר את הטיול הגדול והחלטנו על השמות שניתן לילדים וכמה כלבים נרצה לגדל.

אני גאה בו כל כך ויודעת שהוא היה עושה את אותו הדבר בדיוק.

אני אוהבת אותך יוב שלי , מחכה ליום שניפגש שוב ❤️