תמר אברוסקין כותבת על אהובה, סרן שילה הר-אבן, שנפל בקרב בנחל עוז

איך בכלל מספידים אהבת חיים?

התאהבתי בשילה בפעם הראשונה שנפגשנו. הוא סיפר לי על אירוע הדו"צ באגוז שבעקבותיו הוא "נכנס מתחת לאלונקה" וקיבל אחריות על פלוגה שנהרסה.

באותה הנקודה פשוט ראיתי בו הכל. את הערכים שבו, המוסריות, השליחות, אהבת האדם והפקודים, ציונות ואהבת הארץ.

שילה שלי היה הבן זוג הכי טוב בעולם, הוא גרם לי להרגיש מלכה.

כבר תכננו את העתיד שלנו ביחד: להתארס, להתחתן ולהקים משפחה ביחד במדינת ישראל שאנחנו כל כך אוהבים.

הוא היה ויישאר האור בחיי.

לא היה צריך להכיר אותו כדי להבין כמה אושר הוא הכניס לחיים שלי. במבטים שלנו, בצחוקים, בשפה שהמצאנו.

אהוב שלי,

הצלת שני קיבוצים בעוטף עזה: קיבוץ נחל עוז וקיבוץ סעד.

בזכות ההחלטה ההירואית שלך לרוץ לעבר מאות מחבלים, חבול ופצוע ולחמת בגבורה תוך בחירת החיים של תושבי המדינה על פני שלך.

אני לעולם לא אשכח אותך, ואני אמשיך לחיות ולשרת וללמוד ולהתחתן כי זה מה שהיית רוצה.

ואנחנו חזקים ואני חזקה.

ואני אף פעם לא לבד כי אתה איתי כל היום, מייעץ לי ובוכה איתי וצוחק איתי כל שניה ביום. ואני רוצה שתדע שבמותך ציווית לכל כך הרבה אנשים חיים, ועם ישראל יקום מהאסון שפקד אותנו ואנחנו נחיה. ונעשה את כל הדברים שאתה אהבת; נרכב על אופנועים, ונדוג, ונרקוד ונירדם בברים, ונעשה קמפינג, ונטייל בארץ וניסע בלי לשים ווייז, ונאכל בולונז ונראה נטפליקס למרות שהחרמת אותו. החיים ימשיכו, בזכותך ובצילך.

בחרת לכתוב בסטטוס שלך בווצאפ "אני לדודי ודודי לי"- אני בשבילו והוא בשבילי. מדבר על שותפות גורל ושותפות עם ישראל.

מבחינתך- זה היה התפקיד שלך בחיים האלה. ואני מבטיחה להמשיך.

אני אוהבת אותך ❤️